Wrestling-IL
שלום לך, אורח! התחבר הירשם
התחבר
שם משתמש:
סיסמה: שכחת סיסמה?
 
Wrestling-IL › היאבקות › AEW v
« הקודם 1 ... 23 24 25 26 27 ... 37 הבא »

פרסום | סיכום הספר של ג'ון מוקסלי - MOX

עמודים (3): 1 2 3 הבא »
מצבי תצוגת אשכול
פרסום | סיכום הספר של ג'ון מוקסלי - MOX
RoeeHardy מנותק
אל תקשיבו לפוליטיקאים
*******
תגובות: 4,372
אשכולות: 76
Likes Received: 3,574 in 1,386 posts
Likes Given: 1,288
הצטרף בתאריך: Jan 2021
#1
08-05-2022, 07:45 AM
[Image: 81-N3bb6k-Ci-L-24.jpg]

הקדמה

נפתח בגילוי נאות: רציתי לכתוב את האשכול הזה בערך מאז נובמבר. לא בדיוק חיכיתי לטיימינג מסוים כמו שפשוט דחיתי את זה שוב ושוב בגלל מגוון תירוצים, רובם מוצדקים וחלקם סתם עצלנות. אבל רצה הגורל, וכיאה לקריירה שלא סתם נראית כמו רכבת הרים - אלא אחת שחייבים לעלות עליה מסוממים והמושבים שלה עשויים מנעצים - יצא שאת הספר אמנם קראתי בזמן (עוד) אחד מהרגעים הקשים בחייו של מוקסלי, אבל את האשכול כתבתי זמן קצר אחרי הכתרתו המחודשת כאלוף ראשי, במיין איבנט של PPV מול 16,000 צופים (לא קיים אצלי בלקסיקון המושג אלוף זמני).

אין הולם מהניגוד הזה כדי לתאר קריירה שלא ברור מה החלק הכי חד בה - העליות, הירידות או הזכוכית שחותכת בבשר (שלרוב נמצאת שם גם בלי קשר).

נתחיל דווקא מהסוף: ג'ון מוקסלי מדורג גבוה מאוד ברשימת המתאבקים האהובים עליי. לא רק כיום, אלא בכל הזמנים. מאז שהתחלתי לראות היאבקות, בכל תקופה תמיד היה לפחות מתאבק אחד שהצליח לגרום לי לראות מעבר לראייה הצינית של אוהד "חכם", כזה שרק מבקר את העסק ומנתח החלטות בוקינג באינטרנט. אותם מתאבקים הצליחו לסחוף אותי אחרי הדמות שלהם בצורה הכי אותנטית ובסיסית שיש, לרמה של להיות מאושר כשהם מנצחים ולהתבאס כשהם מפסידים, או בקיצור - להיות מארק, במובן הכי טהור שיש. כאלו היו חברי השילד בכלל, וכזה היה מוקסלי/אמברוס בפרט.

בעוד שבראן הראשון של השילד עיקר תשומת הלב הופנתה כלפי רומן ריינס, הפאוורהאוס השקט והמרשים, או סת' רולינס, האתלט המוכשר והמגניב עם הפס הבלונדיני בשיער, אני מהרגע הראשון התאהבתי דווקא בגלגל השלישי המוזר עם השיער הפרוע, זה שנראה כאילו הגוף שלו מגיב עוד לפני שהמוח שלו נסגר על מה הוא רוצה לעשות. היה בו משהו ייחודי, אמיתי, שובה לב, וזה לא מקרי שלאחר פירוק השילד דווקא אמברוס נסק בתור הפופולארי מבין השלושה. אם הייתי צריך לזקק את הסיבה לכך במשפט אחד - בכל פעם שהוא נכנס לזירה הרגשתי שהוא עומד כבנאדם שלם, לא כדמות מומצאת ושבלונית שחוזרת על דפוסים קבועים וכלואה בתוך תבנית כלשהי. מתחת לעטיפה האימפולסיבית היה אפשר לקבל הצצה לכך שמדובר בבחור חכם שיודע בדיוק מה הוא עושה. הייתה לו את היכולת להכניס לקרבות ולפרומואים שלו את כל הדברים הקטנים שמוסיפים את הנפח הנכון: ההבעות, התגובות, המכירות, הצורה שבה הוא סחב את עצמו, הלבוש הלא מושקע בכוונה, בחירת המילים הלא שגרתית, השינויים במומנטום שהוא ידע לייצר, הטראש טוק המדויק, או בקיצור, למרות שזו קלישאה שחוקה, הוא גרם לעסק להרגיש אמיתי. מוקסלי הוא לא בחור שעוסק בהיאבקות, הוא חי את זה.

אחת הדוגמאות האהובות עליי שממחישה את הנקודה הזו היא רגע אחד קטן מהקרב של השילד נגד הוויאט פמילי מ-EC 2014. לאחר הכניסות נוצר פייס-אוף במרכז הזירה בין הסטייבלים, אבל בעוד רולינס וריינס המקצוענים עמדו בקור רוח וריכוז שיא מול האיום הקריפי שעמד מולם, אמברוס נע מאחוריהם בחוסר נוחות עם מבט של רצח בעיניים, כמו פצצה מתקתקת. בריי זיהה את הפירצה וזרק לו מספר הערות בניסיון להוציא אותו משיווי משקל, ולמרות שלרגע נדמה היה שהשופט הצליח להשתלט על הסיטואציה ולשלוח כל סטייבל לפינה שלו, ברגע אחד בודד משהו פתאום נשבר, אמברוס לקח את העניינים לידיים והתנפל על וויאט. הפתיל נדלק, החבל נקרע, ולעזאזל התוכניות, החוקים והחישובים, אם יש אויב בצד השני של הזירה, אמברוס נכנס להילוך ושום דבר לא יוכל לעצור את הכאוס שמגיע. בתור צופה, זה היה דומה לרגעים האלו שאתם שומעים סיפור על איזה חבר טוב שעשה דבר ממש מטומטם ואז אתם מחייכים לעצמכם במחשבה של "אה נו, ג'ון והשטויות שלו, קלאסי".

כזה הוא מוקסלי, האיש שמצד אחד נראה ומתנהג כמו אחד מהחבר'ה בשכונה, ומצד שני מחזיק ברקורד שכולל אליפות גראנד סלאם ב-WWE, אליפות AEW ובחירה בתור מתאבק השנה על ידי PWI, ספורטס אילוסרייטד והרסלינג אובזרבר. 

ברגע ששמעתי לראשונה על הספר הזה היה לי ברור שאקרא אותו, והעזיבה של מוקסלי לגמילה באותו זמן הייתה הקטליזטור המושלם להבעת תמיכה במתאבק שנתן לי כל כך הרבה, ועכשיו צריך להתמודד עם אתגר אישי נוסף. תודות למשלוח מהיר מאמזון זה גם קרה תוך זמן קצר יחסית, ועכשיו אני סוף סוף יכול לחלוק את החוויה הזו איתכם. אני אחלק את הסיכום הזה לשניים, החלק הראשון יהיה מעין תיאור כללי ונטול "ספויילרים" על הספר, על מנת שמי שבכל זאת יעדיף לקרוא את הספר בעצמו ולהיחשף לסיפורים ישירות מהמקור יוכל לפחות לקבל רושם על מה מחכה לו בפנים. בחלק השני אנסה לסכם את עיקר הנקודות המעניינות שמופיעות בספר. כמובן שזה לא קרוב אפילו לכסות את כל התוכן ויש לא מעט דברים שהשארתי בחוץ, אבל השתדלתי להכניס כמה שיותר.

בקיצור, אם אתם מוכנים לאתגר, תפנו לכם איזו שעה מהסופ"ש (זה יצא כל כך ארוך שהאתר הכריח אותי לפצל את זה לכמה תגובות), תכינו משהו לשתות, ובואו נתחיל.

אז נפתח בתיאור הכללי:

- הספר לא ארוך, 270 עמודים כולל קרדיטים.

- הוא כתוב בשפה פשוטה וישירה שהופכת את הקריאה לחוויה קלילה ומהנה. מוקס כותב בדיוק כמו שהוא מדבר, שזה אומר לדוגמה שהמילה "Fuck" על כל הטיותיה השונות נכתבת בממוצע 17 פעמים בעמוד.

- המבנה של הספר מאוד לא לינארי. הקריירה של מוקסלי לא מתוארת כאן כקו רציף שהולך ונבנה, אלא מאוסף של המון סיפורים ואנקדוטות שמוקס קופץ ביניהם במה שנראה במקרים מסוימים כמו אקראיות מוחלטת. לצורך העניין, אחד הסיפורים הראשונים שמופיעים בספר הוא המסע שלו ליפן ב-2019 שכלל השתתפות ב-G1, משם הוא עובר לפיוד שלא קרה נגד מיק פולי מ-2012, ובין לבין מכניס כמה סיפורים אישיים על אבא שלו, או על הטיפ מג'ים רוס שהוא החליט להתעלם ממנו בימי FCW. לפעמים הוא יכתוב כמה משפטים סתומים שהמשמעות המלאה שלהם תתברר רק בהמשך, ולפעמים הוא יבחר לקטוע סיפור בדיוק באמצע כדי לחבר אותו לנקודה אחרת בחייו, כזו שתעזור להאיר את אותו סיפור באור אחר. הבחירה הזו בעיניי הופכת את הספר להרבה יותר מעניין, כמו לבנות פאזל שבו התמונה המלאה ששמה "מוקס" הולכת ונחשפת בהדרגה. השליטה על סדר האירועים השונים גם מאפשרת לו לבנות מעין סיפור שלם עם נקודות קליימקס, צחוק ושפל שמאזנות אחת השנייה, בלי שכל הסיפורים השמחים או העצובים יהיו מרוכזים בחלק אחד. בסיכום שאני כתבתי האירועים כן מתוארים באופן כרונולוגי יחסית, חוץ ממקרים מסוימים שבהם כבר תבינו לבד למה.

- איפשהו לקראת אמצע הספר המבנה הלינארי כן נכנס קצת לפעולה, בעיקר במשך הפרקים שמתארים את החלקים המוקדמים בחייו, החל מהילדות הקשה בסינסינטי ועד הצעדים הראשונים של קריירת הרסלינג שלו אי שם בגיל 18. לאחר מכן ה"בלאגן" חוזר.

- זה לא ספר שמדבר רק על רסלינג. כמובן שבתור ביוגרפיה של מתאבק הקו המנחה העיקרי ברוב הפרקים הוא הקריירה המקצועית שלו, אבל לא פחות משזה ספר על היאבקות, זה ספר על בנאדם. במילותיו של מוקסלי עצמו מהעמוד הראשון: "אני מתאבק מקצועי, אני אתלט, אני בדרן, אני מספר סיפורים, אני מאותגר חברתית, אלכוהוליסט, סאדיסט, מאזוכיסט, ילד עני, עבריין, אח, חבר, בעל, אבא וחיית סקס פעלתנית. אני לא מתיימר לדעת את התשובות לכל השאלות והבעיות בחיים, אבל הייתי במקומות, ראיתי לא מעט שיט וגיבשתי כמה תובנות. אולי אפילו הספר הזה ישמש בתור מדריך של מה לא לעשות. לדוגמה, אל תעשנו קראק. זה כמו לשאוף גז צחוק ולאכול ווסאבי בו זמנית".

- הפסיפס של הספר יוצר דיוקן מלא על דמותו של ג'ונתן גוד שנוגע כמעט בכל אספקט שרק תבחרו. בנוסף לפרקים ה"רשמיים" של הספר, ישנם מעין קטעי מעבר קצרים שבהם מוקסלי מספר לדוגמה על האלבום הראשון שאי פעם היה לו (ספויילר: מאסטר אוף פאפטס של מטאליקה), הסרט האהוב עליו בכל הזמנים (עוד ספויילר: נקודת פריצה) או על כמה הוא אוהב את הזמרת לנה דל ריי. גם בפרקים עצמם מוקס יכול פתאום לעצור באמצע סיפור כדי לדבר על הערים האהובות עליו בארצות הברית, על החשיבות של שיזוף לפני קרבות (ועל כמה הוא לא מקפיד על זה), היחסים עם רנה, הסיבה שבגללה הוא לא נוסע על אופנועים, איך נראה בוקר שלו בשדה התעופה או מה היא הדרך המדעית המדויקת ביותר להכנת סנדוויצ'ים.

- זה לא ספר שצועק "פאק WWE". למרות שהוא לא חוסך את הביקורת הכבדה שלו על הארגון בלא מעט נקודות, הספר הזה הוא לא מסע סגירת חשבונות של אליל אינדיז עם הקורפורייט והחליפות (במידה ומישהו תהה על כך). אני משער שאת רוב מה שהיה לו לפרוק כבר שמענו מספיק במקומות אחרים, כאן הוא בעיקר מתרכז בחוויות שהוא צבר.

- פשוט לכו לקרוא אותו. זו אחת ההמלצות הכי קלות שאי פעם נתתי. ומי שזה הקטע שלו - לפי מה שראיתי יצאה לו גם גרסת אודיו לאחרונה. אמנם אני לא חובב גדול של הקונספט, אבל מה יכול להיות לא טוב בלשמוע את ג'ון מוקסלי חותך פרומו במשך 10 שעות? 
[Image: Untitled.png]
הגב
The following 18 users Like RoeeHardy's post:
  • ANYS, Bam Bam Bigelow, Breakker, DarkArts, DvirTal, Jon_M0xley, KB24, KillSwitch, Nirm08, NoamRR, ParadigmShift, SaHBK, Shalev_the rock, SwitchBlade, The Tribal FISH, TheRedScarf, Triple T, WhoIsYourHero
חפש
הגב
RoeeHardy מנותק
אל תקשיבו לפוליטיקאים
*******
תגובות: 4,372
אשכולות: 76
Likes Received: 3,574 in 1,386 posts
Likes Given: 1,288
הצטרף בתאריך: Jan 2021
#2
08-05-2022, 07:45 AM
ועכשיו לספר עצמו:

"מה זה רסלינג? רסלינג זה הכל. זה אתלטים ברמה עולמית, זה ברודווי, שייקספייר, סרטי בלוקבאסטר, מוזיקה, ספרים רבי מכר, אופרות סבון, קרקס, פעלולים, אימפרוביזציה וסטדנאפ אשר מתמזגים ביחד למשהו שגם אנחנו המתאבקים לא לגמרי יודעים להגדיר. אבל מבחינתי, רסלינג זו הדרך של בחור שהגיע משום מקום לצעוק לעולם - פאק יו".

[Image: c9ff11bc1d6144a600330125a58c69987844377f.gifv]

המשפחה

"יש גיבורי על שמקבלים את האנרגיה שלהם מהשמש, אני מקבל את שלי מהמקום בו נולדתי וגדלתי".
מוקסלי נולד וגדל בסינסינטי, אוהיו. לדבריו יש לו את שני ההורים הכי טובים שהוא יכול היה לבקש, אבל מדובר באנשים שבשום שלב לא נועדו להיות ביחד. הוריו התחתנו והביאו שני ילדים כשהיו בני 19 בלבד, ומאז היחסים ביניהם מעולם לא חזרו להיות מה שהיו. לאורך שנות ילדותו מוקסלי כמעט ולא ראה אותם זה לצד זו, מהסיבה שברגע שהם כן היו יחד באותו חדר, כל מה שהם היו עושים זה לצרוח אחד על השני. ביום שבו אמם הודיעה לג'ון ואחותו שהם החליטו להתגרש, התגובה המיידית שלהם הייתה "לקח לכם זמן". 

"We are the good guys".
אבא של מוקסלי לא היה בחור גדול במיוחד, אבל אחד שבנוי כמו קיר בטון ועם "זרועות כמו של סופרמן". יום אחד הוא אסף את ג'ון מתחנת המשטרה, אחרי שנעצר בעקבות עוד הסתבכות מזדמנת. לפעמים זו הייתה גניבה מחנות, לפעמים שימוש באקסטזי, לא היו חסרים דברים. אלא שבמקום לכעוס עליו, הוא הסתכל לג'ון בעיניים ואמר לו בפשטות "Son, we are the good guys". זו לא הייתה הטפת מוסר או משל פילוסופי, אלא פשוט היגיון בריא. מאותו יום המשפט הזה נהיה המצפן המוסרי של מוקסלי, ולמרות שהוא המשיך (וכנראה ימשיך) לעשות שטויות גם בעתיד, הקו המנחה הבסיסי שלו הוא תמיד לנסות להיות הבחור הטוב, ואביו הוא עד היום המודל שלו לחיקוי. מוקס מתאר את אביו בתור טיפוס שכולם ידעו שאפשר לסמוך עליו, זה שמעולם לא היסס להפשיל שרוולים ולעשות את העבודה השחורה שאף אחד לא רצה לעשות. לאחר הגירושים מאשתו הוא החל לעבוד בשתי עבודות, בתור פועל במפעל פלסטיק ביום ומלצר במסעדה בלילה. היו לו שני ילדים לפרנס והוא ידע שזה מה שנדרש ממנו. הוא התקדם מהתחתית שלב אחרי שלב עד שנהיה מנהל בכיר. עד היום הוא עובד 60 שעות בשבוע באופן קבוע. לא מסוגל אחרת. אה כן, והוא גם ניצח את מחלת הסרטן. "No sell מוחלט". הגישה של אביו היא תמיד ללכת בתלם, לעשות את הדבר הנכון ואת כל מה שידרש, לא משנה אילו אתגרים החיים זורקים עליך. לגיבור של הסרט אין אפשרות לקחת את ההחלטות שהנבל היה מאמץ. 

בשנים הראשונות שלו בתור מתאבק מוקסלי עוד היה רחוק ממצב שבו הוא יכול להתפרנס מהיאבקות, ואחת החלטורות ששימשו עבורו כמקור פרנסה הייתה שירותי הובלה שהוא סיפק בעזרת הטנדר שהיה לו, ביחד עם חברו הטוב מריו. יום אחד אביו התקשר אליו וביקש שיסע ויפגוש אותו בעיר מגוריו יחד עם מריו. אלא שהפעם זו לא הייתה עבודה, אלא התנדבות. אשתו של אחד העובדים של אביו חלתה בסרטן, והוא החליט לעשות מעשה. יחד הם נסעו לסופרמרקט מקומי והעמיסו את הטנדר בכל המצרכים והאוכל שהם הצליחו לדחוף בפנים. לאחר מכן אביו נותר מאחור ונתן להם את כתובת ביתו של האיש. הוא הנחה אותם שאם מישהו שואל אותם מי שלח אותם, שיגידו "חבר אנונימי". מוקסלי ומריו פרקו את הטנדר והניחו את כל המצרכים על המרפסת של הזוג, שהסתבר שגם היו להם כמה ילדים. לאחר שהם חזרו אביו אמר לו שמעשה צדקה אמיתי הוא רק כזה שנעשה באנונימיות, אחרת אתה לא באמת עושה את זה עבור מישהו אחר, אלא עבור המוניטין של עצמך. אותו בחור מעולם לא גילה שאביו של מוקסלי הוא האחראי על המעשה.

הילדות בסינסינטי

לאחר הגירושים של הוריו, כשהיה בערך בן 6, מוקס עבר יחד עם אמו ואחותו לשכונת פיקדילי הידועה לשמצה בסינסינטי. זו הייתה שכונת עוני שלדבריו "ריכזה בתוכה את כל אלו שלא יכלו להרשות לעצמם לגור בשום מקום אחר. פיקדילי היא החור שנשאבים אליו אנשים שאיבדו את העבודה שלהם, משוחררים טריים מהכלא ונשים מוכות שמחפשות לברוח מבעל אלים". הנוף המקומי כלל ברובו מכוניות חלודות שנראה שלא נסעו כבר זמן רב, ניידת משטרה שבדיוק הגיעה לעצור איזה בחור שיכור עם קעקועים גרועים או סתם מישהו שמסתובב עם פנס בעין. 

החשיפה הראשונה של ג'ון לרסלינג הגיעה בזכות שני חברים טובים בני גילו, דוני וקווין, שהתגוררו יחד איתו באותו בניין. היה להם אוסף גדול של קלטות רסלינג עם המון PPV's שונים של ה-WWF ו-WCW של תחילת שנות ה-90 וסוף שנות ה-80. מהר מאוד רסלינג הפך לאחד התחביבים האהובים עליו. ספציפית הם העריצו כמובן את בריאן פילמן, שהיה "מישהו משלהם, הנציג של סינסינטי". האהבה לרסלינג התבררה גם כתחביב פרקטי ממש עבור ילד שגדל בפיקדילי. ג'ון וחבריו היו "משחקים ברסלינג" ומעמידים פנים שהם הדמויות המגניבות מהקלטות, אלא שהקרבות שלהם היו הכל חוץ ממבוימים. אגרופים, משיכות בשיער, נשיכות, בעיטות לביצים, הכל הלך. כל דבר שיביא את היריב לשכב על הרצפה להצמדה ל-3 או להכנעה היה לגיטימי. וג'ון נהיה ממש טוב בזה. המהלך האהוב עליו לשימוש היה הבוסטון קראב. 

ולמה זה היה פרקטי? כי בפיקדילי "כולם נלחמו בכולם". לאף אחד לא היו ציפיות מיוחדות ממך אם היית "ילד מפיקדילי", המקום שלך בעולם ככל הנראה היה לסיים את בית הספר ואז ללכת לכלא. ילדי פיקדילי חיו באקו סיסטם עם חוקים משלה. מרגע שהיו חוזרים הביתה מבית הספר, הם היו פחות או יותר אדונים לעצמם. כולם הגיעו ממשפחות דפוקות בצורה כזו או אחרת, כך שלא ממש היה מי שישגיח עליהם עד החזרה הביתה בלילה. "זה ממש כאילו עשו עלינו את ניסוי בעל זבוב". תמיד היית חייב להסתובב בחבורה ברחובות פיקדילי, אחרת היית הופך לטרף קל של חבורה אחרת. לדבריו של מוקסלי הוא לא היה ילד אלים ולרוב חיפש להתחמק מעימותים, אבל בשלב מסוים הוא הבין שאין לו ברירה. על בשרו הוא למד ש"יותר נחמד להיות בצד הנכון של בעיטה לפנים". יום אחד הוא עשה את הטעות והסתובב לבדו, כשהיה בערך בן 12, ושלושה נערים מבוגרים יותר עצרו אותו ברחוב ופשוט פוצצו אותו במכות רצח בלי סיבה. כנראה היה להם משעמם. ג'ון הצליח בשארית כוחותיו לקום ולגרור את עצמו הביתה, עושה כל שביכולתו כדי לעצור את הדמעות שעמדו להתפרץ. כשהוא נכנס לחדר שלו הוא הביט במראה בפניו המדממות והנפוחות, ופתאום חשב לעצמו בהנאה שלפחות עכשיו הוא נראה ממש כמו המתאבקים מהטלוויזיה. "הרמתי את חגורת האליפות מקרטון שהכנתי לעצמי והנחתי אותה על הכתף. לא העליתי על דעתי שבאותו רגע ראיתי במראה את עצמי העתידי".

אחד הזכרונות המכוננים שלו מילדותו בפיקדילי היה היום שבו גנבו את האופניים שלו, מתנה יקרה שהוא קיבל מאמו ליום ההולדת למרות שידע שהם כנראה לא יכולים להרשות את זה לעצמם. "הם היו הדבר השווה היחידי שהיה לי". אלא שבפיקדילי, כל דבר שלא היה קשור בשרשרת ברזל היה נגנב (וגם אז לא תמיד זה היה עוזר). את הבוקר שבו הוא יצא החוצה וגילה שהאופניים לא שם הוא מתאר בתור היום שבו הוא הבין ש"כל האנשים הם חארות". מאותו רגע הוא התחיל ממש לפתח טינה כלפי אנשים אחרים ונהיה אנטי חברתי לחלוטין. כולם היו אויבים, אי אפשר לסמוך על אף אחד וכולם ינצלו אותך אם רק יוכלו. ״זהו זה״, הוא החליט עם עצמו. מעכשיו הוא יפסיק להיות הפראייר. מעכשיו הוא יהיה זה שיקדים תרופה למכה.

בשכונה היה בריון מקומי, נער בשם סקוט שהיה מבוגר ממוקסלי בשנתיים. סקוט היה טיפוס מגודל שהיה נהנה להסתובב בשכונה בלי חולצה ולצחוק על אחרים. הוא תמיד היה מרכז תשומת הלב, זה שהבנות מזילות עליו ריר וכל האחרים עושים לו כבוד, בעיקר מפחד. יום אחד הם שיחקו יחד פוטבול בשכונה, כשג'ון וסקוט בקבוצות יריבות. סקוט לבש גופיית NBA מקורית, מסוג הדברים שהיה נדיר מאוד לראות ברחובות פיקדילי. אלא שבמהלך המשחק ג'ון בטעות קרע לו את הגופייה תוך כדי מאבק. נו, משחק פוטבול, מה היה אפשר לצפות. התגובה המיידית של סקוט הייתה כמובן בעיטה חזקה לצלעות של מוקסלי, שאחריה הגיע האיום הבא "אתה חייב לי 50 דולר או שאני אפוצץ לך את הצורה".

יום למחרת, באוטובוס חזרה מבית הספר, הוא נתקל בסקוט בשנית - "מחר אתה מביא לי את הכסף שלי, תאמין לי שאתה לא רוצה להסתבך איתי". באותו רגע ג'ון הבין שאין לו לאן לברוח, זו כבר לא שאלה של האם הוא יצטרך להילחם עם סקוט, אלא מתי, ואם זה המצב, אז הוא לפחות יהיה זה שיקבע את התנאים. סקוט ירד ראשון מהאוטובוס, וכאן האינסטינקטים של ג'ון נכנסו לפעולה. הוא ירד יחד עם שני חבריו מיד לאחר מכן והתנפל על סקוט בלי שהוא היה מוכן. הוא הפיל אותו בעוצמה לרצפה וגרם לו לדמם. סקוט היה בהלם, הוא לא הבין מאיפה זה הגיע, אבל לפני שהספיק להגיב מוקס כבר היה מעליו, שתי הברכיים נעוצות בגב שלו, יד שמאל חונקת אותו בעוצמה ויד ימין תקועה עמוק בעיניים שלו. מהר מאוד החברים של סקוט ניסו להתערב, ובתגובה דוני וקווין הצטרפו לחגיגה ונוצר ברול גדול. נהגת האוטובוס קלטה את המתרחש ויצאה החוצה להפריד. היא הודיעה שהיא מתקשרת למשטרה, וג'ון וחבריו נמלטו משם. כשהם נכנסו לביתם של דוני וקווין הם היו בכזו התלהבות כאילו הם הרגע זכו באליפות העולם בבייסבול. אבא שלהם שאל אותם מה קרה, ואחרי שהם סיפרו לו הוא ענה להם "כל הכבוד, הסקוט הזה תמיד היה נראה כמו חתיכת חרא".

תחילת קריירת הרסלינג

"באנג, באנג, באנג! עמדתי מחוץ לבניין ולרגע זה נשמע כאילו יורים בפנים. אבל זה לא היה זה, הייתי במספיק מטווחים יחד עם אבא שלי כדי לזהות רעש של יריות בתוך מבנה. לאחר מספר שניות זה נהיה ברור כשמש, זיהיתי בדיוק באילו רעשים מדובר". דלת הכניסה של מוקסלי לרסלינג, מטאפורית ומילולית, הייתה בארגון HWA - Heartland Wrestling Association. מדובר היה בארגון אינדי שפעל בסינסינטי והוקם על ידי מתאבק עבר בשם לס תאצ'ר, שהיה פעיל בעיקר בשנות ה-60 וה-70. תאצ'ר הפעיל במקביל גם בית ספר להיאבקות שהמתאבקים בו היו משתלבים במופעים של HWA.

[Image: Heartland_Wrestling_Association_Logo.jpg]

החשיפה הראשונה של מוקסלי לארגון הייתה בשנת 2003, כשהיה בן 17, בזכות פלייר עם פרסומת למופע עתידי שהודבק על תא טלפון ברחוב. באותה נקודה רסלינג כבר הפך לתחביב הכי גדול שלו והוא נהיה אובססיבי לעסק. הוא מעולם לא היה במופע רסלינג ואפילו לא צפה בתוכניות השבועיות באופן רציף, אבל הוא למד את ההיסטוריה של הביזנס בזכות כל מגזין, קלטת או ספר שהוא הצליח לשים עליהם את היד. בזמן השיעורים בבית הספר הוא היה מרכז לעצמו במחברות רשימות עם ההיסטוריות של כל האליפויות וכל הארגונים, עושה פנטזי בוקינג לדמויות השונות ובונה קארדים לאירועים. והנה, עכשיו יש לו הזדמנות ממש לראות את הדבר האמיתי מקרוב. לא היה אכפת לו שהוא לא הכיר את הארגון או המתאבקים, יש רסלינג קרוב לבית? הוא שם. את המופע עצמו הוא מתאר כאילו הוא מצא לראשונה את העיר האבודה. הוא היה מהופנט, הכל היה נראה לו אמיתי לחלוטין. הוא לא ידע את זה בזמנו, אבל ה-HWA שימשו באותה תקופה כמעין ארגון חסות של ה-WWE, שהיו שולחים לשם כל מיני מתאבקי פיתוח על מנת שיצברו ניסיון. בין היתר עבדו באותו מופע נייג'ל מק'גינס, בריאן קנדריק, ג'יימי נובל, ושני סמואנים מגודלים. הראשון נקרא אקמו, מי שבעתיד יהיה מוכר לעולם בתור אומאגה. השני היה קימו, או בשמו האמיתי, מאטי אנואי, אחיו של שותפו העתידי רומן ריינס. 

"איך לעזאזל החבר'ה האלו עושים את זה? אני חייב לגלות את הסודות".
למחרת המופע הוא כתב מכתב ללס תאצ'ר וביקש להירשם לבית הספר שלו. לס ענה לו במכתב תגובה והזמין אותו לפגישה אישית. בית הספר של לס תאצ'ר דגל בגישת אולד סקול רסלינג - "Rassling" - אם תרצו. אצל לס תאצ'ר רסלינג לא היה בידור, אלא אומנות שדורשת טכניקה ומקצוענות ברמה הגבוהה ביותר. על קירות המתחם היו כתובים משפטים בסגנון "Take it to the mat, take it to the air, but take it seriously, or take it home".

לפי הקו המנחה של המקום, וזו הייתה עובדה שלערער עליה היה כמו לכפור בקיומו של אלוהים מול הכנסייה הקתולית, קרב הרסלינג הטוב ביותר בכל הזמנים היה כריס בנואה נגד וויליאם ריגל מהאירוע לזכרו של בריאן פילמן בשנת 2000. האגדה מספרת שהשניים אפילו לא החליפו ביניהם מילה אחת לפני הקרב, אלא פשוט נכנסו לזירה, וכמו המקצוענים שהם ידעו פשוט לקרוא אחד את השני ללא מילים. זה היה האידיאל. הפגישה עם לס הייתה כמעט כמו ראיון עבודה, כזה שנועד לבדוק האם המועמד מתאים לגישה של המקום. מוקסלי קלט את הווייב, ולכן כשלס שאל אותו מי המתאבקים האהובים עליו, הוא ענה "בנואה, ברט הארט ודין מלנקו". לפי המבט בעיניים של לס הוא ידע שהוא ענה תשובה נכונה. מוקסלי החליט לא לספר לו שבליל כל הקדושים האחרון הוא התחפש לסאנדמן. 

"רסלינג הפך להיות העדיפות".
בשלב מסוים מוקסלי פשוט הפסיק ללכת לבית הספר. הוא לא תכנן את זה, אבל זה פשוט קרה מעצמו. מלבד שיעורי היסטוריה שהצליחו לתפוס את תשומת הלב שלו, שום תחום אחר לא עניין אותו במיוחד. מאחר והוא עדיין לא היה בן 18 הוא לא היה יכול להתחיל רשמית באימונים, אך נמצאה הדרך לעקוף את המגבלה הזו. מוקסלי החל לעבוד בבית הספר להיאבקות בתור "נער מים". הוא היה מקרצף את הרצפה, מסדר את הציוד, עוזר בהקמת הזירה, ובזמן מופעים היה מארגן את הכיסאות ומשמש כסדרן שמונע מעבר של אנשים מעבר לבריקייד. ככה הוא קיבל את ההזדמנות להיות נוכח בשיעורים ולהקשיב להוראות של המאמנים, גם אם הוא עדיין לא היה יכול לקחת חלק פעיל. המאמן שהדריך אותו היה מתאבק בשם קודי הוק (Cody Hawk), אחד שלא בדיוק הייתה לו קריירת רסלינג מרשימה, אבל היה לו את האופי הסבלני והנכון כדי להיות מאמן טוב. בין לבין מוקס גם עבד בכל מיני עבודות מזדמנות תמורת שכר מינימום במטרה לחסוך כסף לקראת אימוני הרסלינג הרשמיים שלו, אך כל הזמן היו מפטרים אותו ממקומות ברגע שהוא היה מודיע שהוא לא יכול להגיע כי יש מופע רסלינג באותו יום. "זה בסדר, תמיד אפשר למצוא עוד מקום שמשלם שכר מינימום".

האימונים

"אימוני רסלינג למתחילים לוקחים לפחות שישה חודשים, אתה לא רוצה שאנשים יראו שאתה ירוק".
כמה ימים אחרי יום הולדת 18 שלו נערך מופע של ה-HWA מול 250 איש, ובבוקר המופע מוקס קיבל הודעה מפתיעה שהוא הולך לקחת חלק באופנר, קרב באטל רויאל של 20 מתאבקים. ג'ון היה בשוק, הוא אפילו עוד לא התחיל באמת את האימונים שלו, והנה, הדיביוט הרשמי שלו כבר הוכרז. "כמעט חרבנתי במכנסיים כשאמרו לי את זה. אני? בקרב בזירה? 250 איש? מבחינתי זה היה שקול לזה שתגיד לי שאני במיין איבנט של רסלמניה". מוקסלי לקח בהשאלה זוג מכנסי ספורט מאחד המתאבקים וזה פחות או יותר היה הגיר שלו לקרב. הוא יצא לזירה בלי שמץ של מושג מה הוא אמור לעשות. אף אחד לא דיבר איתו, לא הסבירו לו כלום, פשוט אמרו לו לצאת החוצה ולהשתתף בקרב. הוא עמד בזירה וסקר בעיניו את כל המתאבקים המגודלים שעמדו איתו בזירה, מתלבט על מי הוא הולך לקפוץ ברגע שהפעמון יצלצל. "הרגשתי את האדרנלין מפמפם לי בגוף, מבחינתי זה לא היה הימור, אלא עובדה - אני הולך לנצח את הקרב, אף אחד כאן לא יכול לעצור אותי". אלא שברגע שהקרב החל כל המשתתפים פשוט התנפלו עליו ביחד ותוך כמה שניות העיפו אותו מעל החבל העליון. בדיעבד הסתבר לו שזה היה זובור, מעין טקס ״ברוך הבא״ לתלמידים חדשים. הנחיתה שלו מחוץ לזירה אמנם הייתה לא מקצועית בעליל כמו שאפשר לצפות, אבל את הרגע הזה שבו הגוף שלו פגע ברצפה הוא מתאר בתור "הרגע שבו הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. לא היה שום ספק. הייתי כמו ניאו אחרי שלקח את הגלולה האדומה. אין דרך חזרה".

הדבר הראשון שלומדים בבית ספר להיאבקות זה איך לקחת באמפ. ״אתה צריך בו זמנית להוציא אוויר מהריאות, לכווץ את הסנטר, להרים את האגן ולמתוח את הידיים כמה שאתה יכול כך שכפות הידיים יהיו הראשונות שפוגעות בקרקע. זה מה שאתה עושה בימים הראשונים, נופל, שוב ושוב ושוב״. המבחן שאחריו עוברים לשלב הבא הוא ביצוע של 25 באמפים מושלמים ברצף. הביצוע של תרגילים מורכבים יותר לא היה פשוט עבורו, הוא לא אתלט טבעי ונטה להיות מאוד קלמזי. העובדה שהוא מסוגל היום אפילו לטפס לחבל העליון בלי להחליק היא תוצאה של שעות על גבי שעות של אימונים. לקודי המאמן היה פתיל ארוך והוא עבד איתו מסביב לשעון עד שהוא ידע לבצע את כל המהלכים בצורה טובה. וכמובן, המון אימוני סיבולת לב ריאה. "אין לכם מושג כמה אימוני קרדיו מתאבקים נדרשים לעשות".

מוקס חושף שהסוד לצלוח קרב ארוך בלי להתיש את עצמך למוות הוא פשוט לעבוד לאט. "אם אתה מרגיש שאתה זז לאט מדי, כנראה שאתה בקצב הנכון". לדבריו, אם אתה מנסה למהר, סיכוי סביר שגם תגמור לעצמך את האוויר וגם תפשל במהלכים. הדרך ליצור קרב טוב היא דווקא דרך עבודה איטית. "תמיד תיקח נשימה עמוקה לפני שאתה מתחיל בספוט הבא", אמר לו קודי. "לצופים שרואים את הקרב באופן רציף זה לא יראה כאילו אתה זז לאט". 

לאחר מספר חודשים קודי החליט שמוקס הגיעה לרמה המתאימה בשביל להתחיל להתאבק בקרבות של ממש. קרב ה-1 על 1 הרשמי הראשון שלו קרה במעין "האוס שואו", מופע פתוח שעיקר המטרה שלו הייתה לתת לתלמידים הלא מנוסים הזדמנות להתאבק. באותו מופע היו בקהל בערך 15 אנשים. היריב של מוקסלי היה מתאבק מנוסה יותר בשם גוטי. הסיכום היחיד בין השניים לפני הקרב היה "תנעל אותי באחיזות ואני אמצא דרך להשתחרר". זה הכל. השאר - יאולתר בזירה, HWA סטייל. רק דבר אחד היה חסר לו - שם זירה. אחד התלמידים האחרים הציע לו את השם "ג'ון מוקסלי" על שם דמות מהסרט Varsity Blues. זו האמת הייתה טעות, השם של הדמות בסרט היה בכלל ג'ון מוקסום, אבל מוקס אימץ את השם השגוי כי זה היה נשמע לו מגניב. מהקרב עצמו הוא לא זוכר כלום.

על מנת שיצבור עוד ניסיון וילמד איך להכניס "מוטיבים של דמות" לקרבות שלו, קודי הצמיד אותו למתאבק מעט מנוסה יותר בשם ג'ימי טרנר והפך אותם לטאג. הגימיק שלהם היה של שני שחקני פוטבול מסוממים שאיכשהו תמיד פישלו בכל המהלכים המשותפים שלהם. משהו בסגנון ג'ים קארי וג'ף דניאלס מהסרט Dumb and Dumber. בשלב מסוים ג'ימי נכנס למערכת יחסים והחל להחמיץ אימונים, עד שזה הגיע למצב שהוא הפסיק להגיע לגמרי. מוקס היה עצבני. "בת זוג? אין לי זמן לבת זוג. בנות זוג זו הסחת דעת".

הצד החיובי הוא שכעת הוא היה חופשי להתחיל בקריירת הסינגלס שלו. עדיין לא הייתה לו דמות של ממש, אך זה החל להשתנות ברגע שהוא עשה את ההיל טרן הראשון שלו כשתקף את הטופ בייביפייס של HWA - המאמן שלו, קודי. היה להם פיוד שכלל מספר ברולים ברחבי האולם והסתיים בקרב כלוב. מוקס מתאר את הקרב הזה בתור הרגע הכי מגניב בחיים שלו עד אותו רגע. "אנשים אשכרה שילמו 10 דולר כדי לראות אותי. פיקדילי הייתה בנקודה הזו כמו זיכרון רחוק. כל בריון, כל מורה, כל שוטר, כל אחד שפקפק בי - השארתי הכל מאחור. הייתי בן 20, ומבחינתי הייתי מלך העולם".

[Image: unnamed.jpg]

האינדיז

- השנה היא שנת 2006, התחנה הבאה בקריירה של מוקס הייתה סיבוב של מספר חודשים בפורטו ריקו, בארגון IWA. מי שפנה אליו היה "בושוואקר לוק" שעבד בארגון בתור בוקר, והציע לו להצטרף לטאג יחד עם מתאבק אנגלי בשם הייד ונסן. הלו״ז כלל 4 הופעות בשבוע תמורת 450 דולר. "450 דולר בשבוע?? אני בפנים!". יום למחרת הוא עלה על טיסה.

בפורטו ריקו הדברים עבדו בדיוק ההפך מאשר בארצות הברית, במובן שמוקסלי ושותפו היו בעצם על תקן ההילים הזרים שהיו אמורים להוציא היט מהקהל המקומי. "White heat". בראן הקצר שלו שם היו לו שתי שיחות משמעותיות שעיצבו את המשך הקריירה שלו. הראשונה הייתה עם מתאבק כלשהו שהצליח למכור לו קוקאין בלי שהוא בכלל רצה לקנות. אין לו מושג מה היה בדבר הזה, אבל ערב שהתחיל בישיבה תמימה על המרפסת הסתיים בכך שהוא התעורר בבוקר בסמטה כלשהי ברחוב. השיחה השנייה כללה טיפ שהוא קיבל ממתאבק מקומי שמוקס לצערו לא זוכר את שמו. "תקשיב לי, אתה מתאבק נהדר, אבל לקהל כאן לא אכפת מהיאבקות טכנית. אתה יכול לבצע את הספוט הכי מרשים בעולם וזה לא יזיז לאף אחד. אבל אם תסתובב לקהל ותצעק להם פאק יו, אם תתנפל על הבייביפייס הראשי ותפוצץ לו את הצורה, זה ידליק אותם. אתה צריך להיות אכזרי".

אלא שהמזל הטוב לא המשיך להאיר את דרכו למוקס למשך זמן רב, ומהר מאוד לאחר החזרה מפורטו ריקו הוא החל ללמוד את המשמעות האמיתית של להיות מתאבק עצמאי בוגר בסצנת האינדיז. ה-IWA לא יכלו לעמוד בכל התשלום שהובטח לו, והשכר שלו קוצץ ב-3,000 דולר מההסכם המקורי. בנוסף, ארגון הבית שלו, ה-HWA, נסגר בעקבות חובות כספיים. הוא היה צריך לרדוף אחרי כל בוקר במדינה בשביל לקבל בוקינג באיזשהו מופע באמצע שום מקום, וגם זה לא תמיד הספיק. הוא החל במקביל לעבוד כמאמן בחדר כושר כדי להתפרנס, אבל בשלב מסוים פוטר לאחר שהבעלים החדש של המקום דרש ממנו "תעודה רשמית" שכמובן לא הייתה לו. באותה תקופה הוא חלק דירה עם בחור בשם "ריקר", מי שאתם מכירים כיום בתור L.A. Knight. הוא מתאר את הפרק הזה בחייו בתור ״תקופה של טיפשות ובריחה מהמציאות", עם הרבה אלכוהול והרבה סמים. "עשיתי כל מה שאני יכול כדי להסיח את דעתי מכך שקריירת ההיאבקות שלי לא באמת הייתה קיימת". 

אם תהיתם לעצמכם איך ג'ון מוקסלי מתכונן לפרומואים בזירה, התשובה היא שהוא לא. הוא אף פעם לא רושם לעצמו משפטי מחץ על פתקים ואף פעם לא עושה חזרות עם עצמו על מה הוא הולך להגיד. אז מה הוא כן עושה? מריץ רעיונות בראש. בכל רגע פנוי שיש לו הוא מדמיין לעצמו אינטרקציה כלשהי עם מתאבק מזדמן, בונה לעצמו סיפור וחושב על נקודות שהוא יכול להתייחס אליהן. ככה יש לו במוח מצבור תמידי של רעיונות זמינים, וברגע שהוא נכנס לזירה הוא פשוט שולף את מה שיוצא לו באותו רגע. ככה הוא עובד. כנגזרת של אותה תקופה, היו ימים שבהם כל מה שמוקסלי היה עושה היה לשבת על הרצפה ולהריץ לעצמו פרומואים בראש על איך החיים שלו הגיעו לנקודה הזו.  מהר מאוד אותם פרומואים הפכו למציאות.

בחור בשם צ'אד החזיק בזכויות לשם של ה-HWA והחל להריץ מחדש מופעים באולם אופרה נטוש תחת השם הזה. לכל מופע היו מגיעים גג 100 איש, בעיקר חברים של המתאבקים שהופיעו. מוקסלי תפס לעצמו משבצת קבועה של פרומואים במופעים האלו. כל הכאב והתסכול על חייו, כל הפינות האפלות שרדפו אותו במשך זמן רב, את הכל הוא שפך החוצה. זו התקופה בה דמותו של "MOX" כפי שאנחנו מכירים אותה כיום החלה ללבוש צורה אמיתית.

האם מישהו שמע פעם על המתאבק דרייק יאנגר? רוב הסיכויים שהשם הזה לא יגיד כלום לאף אחד מכם, אולי חלקכם יזהו אותו בתור שופט שעבד עד לא מזמן ב-WWE. אבל מדובר כנראה באחד השמות הקריטיים ביותר בקריירה של מוקס, ומי שבמובן מסוים אחראי על אחד האספקטים המרכזיים ביותר בה.

[Image: D3-V-Agp-Wk-AE0u-BM-1-50.jpg]

זה קרה ב"איזשהו בר, איפשהו באוהיו", ב-2008. מוקס התאבק מול דרייק בבר מקומי לעיניי בערך 50 איש. כלכלית הוא לא הרוויח מהקרב הזה כלום, התשלום שהוא קיבל בקושי כיסה את הדלק שעלה לו להגיע לשם, אבל הוא לקח כל צ'אנס שניתן לו כדי להתאבק, לא משנה איפה. לפני הקרב הוא ודרייק דיברו מאחורי הקלעים, ודרייק ביקש ממנו "להשתמש עליו באקדח סיכות". מוקס הרים גבה, אבל החליט לזרום עם הבקשה הלא שגרתית. במהלך הקרב מוקס תפס חתיכת נייר עם פרסומת ל"2 מרגריטה במחיר של אחת", הדביק אותה על הלחי של דרייק, לקח את אקדח הסיכות, הצמיד אותו ללחי......... ולחץ.

"אוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו". בשנייה אחת המקום כולו היה על הרגליים. מוקסלי מעולם לא שמע תגובה דומה לדבר הזה לפני כן. הוא ממש ראה איך אנשים מעוותים את הפנים שלהם, חלקם הגיבו בגועל, חלקם כיסו את העיניים. "הרגשתי חי יותר ממה שאי פעם הרגשתי. לא ידעתי את זה עדיין, אבל מאותו רגע הפור נפל. נהייתי מכור". 

לאחר מכן היו לו מספר קרבות נוספים עם דרייק יאנגר, והמשמעותי מביניהם היה קרב על האליפות הראשית של ארגון בשם IPW. דרייק היה הגיבור המקומי, ומוקס באופן טבעי היה ההיל. "אתם לא אוהבים אותי? בסדר! אני לא צריך את האהבה שלכם. זה הגיבור שלכם? חכו ותראו מה אני אעשה לו". במהלך הקרב מוקס שלף מזלג מהנעל שלו ופשוט דקר את דרייק שוב ושוב. היה דם, המון דם. "מחזה מאוד לא נעים לצפייה". בשלב מסוים השופטים הרחיקו אותו למאחורי הקלעים, ושם היה צוות צילום שעקב אחריו. מראיינת של הארגון ניסתה לקיים איתו ראיון, ושם הוא נתן את מה שמבחינתו היה הפרומו של חייו. אין טעם שאפרט, הכי טוב שתראו בעצמכם.




(אי אפשר לצפות בסרטון מהאתר בגלל הגבלה כלשהי, צריך להיכנס דרך יוטיוב, ממליץ בחום)

למי שתהה, המראיינת בסרטון הייתה חברה טובה שלו שהוא הכיר מקרוב, ובגלל זה הוא הרשה לעצמו להתנהג אליה כפי שהתנהג בפרומו. לדבריו היא הייתה בהלם, הוא לא הכין אותה שזה מה שעומד לקרות והיא לג'יט הייתה מפוחדת באותם רגעים. הוא היה צריך להתנצל ולהרגיע אותה לאחר מכן. הוא ודרייק יאנגר נהיו חברים והיו צופים יחד ב-DVD's של היאבקות כדי להפיק לקחים וללמוד, עד שיום אחד דרייק אמר שהוא מצא משהו מיוחד - זה היה DVD של CZW.

CZW

"התעוררתי על הרצפה של החדר, בדירה שלא הייתי בה אף פעם. הסתובבתי ושכבה לידי מישהי שלא הכרתי. באותה תקופה התנסיתי בכל סם שאתם יכולים לדמיין. לא חשבתי על העתיד, חייתי כאן ועכשיו. באותו ערב כנראה הגזמתי, כי אותה בחורה סיפרה לי שהיא הייתה צריכה לשמור עלי כל הערב שלא אהרוג מישהו, או את עצמי. ניסיתי לשחזר מה קרה בדיוק ב-12 השעות האחרונות שהוביל לדבר הזה, ופתאום נזכרתי במשהו אחר. שיט, היום מתקיים TOD - טורניר המוות של CZW".

הקהל של CZW הוא קהל מיוחד לדבריו של מוקס. קודם כל, הם מפילדלפיה, בימי פוסט ECW. דבר שני, הקהל הזה לא תומך במתאבקים לפי הקונספט הרגיל של היל ופייס. "כדי שיאהבו אותך אתה צריך לזכות באמון שלהם, להוכיח את עצמך, להיות מוכן לסבול כל עונש אפשרי בזירה, אחרת אתה סתם אאוטסיידר ותקבל היט בלתי פוסק". ב-CZW מוקס נכנס לטאג עם סמי קאליהן, מי שהוא מתאר בתור בחור יצירתי שתמיד רצה לנסות דברים מסרטי אימה. השם של הטאג שלהם היה ״Switchblade Conspiracy”, אם כי למוקס לא לגמרי ברור מה בדיוק הייתה הקונספירציה שהם ייצגו. כנראה שהם סתם אהבו את השם. בפשטות, הם היו שני חבר׳ה צעירים ומעצבנים שהקהל אהב לשנוא (״הם חשבו שאנחנו כוסיות. איך אני יודע? כי הם צעקו לנו את זה״).

[Image: unnamed-1.jpg]

יחד עם מספר מתאבקים נוספים מאוהיו הם יצרו לעצמם מעין סטייבל שנקרא "Team 74", על שם הכביש שמוביל מאוהיו לפילדלפיה. "בכל נסיעה משותפת היינו שותים בלי סוף, היינו מתחליפם כך שתמיד ליד ההגה ישב זה שהיה הכי פחות שיכור". מהר מאוד CZW הפך לארגון האהוב עליו לעבוד בו. לא בגלל הכסף, לא בגלל הנסיעות בנות ה-14 שעות ל-ECW ארנה יחד עם טים 74, אלא בגלל האנרגיה, בגלל האינטנסיביות. באופן אירוני, דווקא מקום כמו CZW סיפק למוקס לראשונה מזה הרבה זמן אי של יציבות בחיים שלו.

אחד הסיפורים מימיו ב-CZW מתמקד במתאבק בשם מרווין לאמברט, a.k.a בריאן דאמג'. דאמג' היה מפלצת שכמעט ולא מכר מהלכים עבור אף אחד. הוא פשוט היה מפרק את היריבים שלו ומנצח מהר. תמיד. אלא שדאמג' לא מאוד נהנה מהסטאטוס הזה, מאחר והדעה הרווחת הייתה שהוא פשוט לא מסוגל להתאבק מעבר לשבלונה הזו. הוא פנה למוקס, שהיה נחשב למתאבק ש"מבין פסיכולוגיית זירה", וביקש ממנו עזרה. מוקס העלה יחד איתו קרב שבו החצי הראשון היה קרב רגיל של דאמג' שבו הוא לא מוכר ושולט בקרב, אבל בשלב מסוים מוקס התחיל קאמבק ונראה היה שהוא בדרך להפיל את המפלצת, עד שדאמג' התאושש ופשוט פוצץ לו את הפנים עד זוב דם. הסיום אמנם היה אותו סיום, אבל הפעם הדרך הייתה שונה. הקהל היה באקסטזה לקרב הזה ושניהם קיבלו תגובות חזקות. בסיום אותו מופע דאמג' בכה וחיבק את מוקסלי לאות תודה. ג'ון חזר לחדר ההלבשה, ושם אמר לו מתאבק כלשהו "זנדיג הולך לשאול אותך משהו, תגיד כן". ג'ון זנדיג היה הבעלים של CZW. בחור שנראה כמו בוס של מאפיה. זנדיג הגיע לפגוש את מוקסלי כעבור מספר דקות ואמר לו משפט אחד: "TOD?". 

Tournament of Death - טורניר המוות של CZW - היה אירוע אקסקלוסיבי שהיית יכול להשתתף בו רק על ידי הזמנה אישית מהבעלים. הטורניר של שנת 2009 התקיים באמצע שום מקום, בשטח פתוח במרכזו של יער. "בטורניר המוות אתה מוגבל אך ורק על ידי הדמיון של עצמך". הקרב הראשון שלו בטורניר היה נגד בריאן דאמג', אלא שעכשיו זה לא היה קרב רסלינג רגיל, זה היה קרב הארדקור. איזה ספוט אפשר לעשות מול הקהל של CZW שכבר ראה הכל? מה מתאבק צעיר וחסר מוניטין כמו ג'ון מוקסלי יכול לעשות כדי לתפוס את תשומת הלב של אותו קהל קשה? התשובה הגיעה לאחר שמוקס השתחרר ב-2 מפאקג' פיילדרייבר על הראש. דאמג' יצא מהזירה ושלף מסור חשמלי. "לס תאצ'ר וקודי הוק בטח היו מתחרפנים אם היו רואים מה נהיה מאותו מתאבק צעיר שהתחנך בבית הספר לרסלינג טהור".

[Image: unnamed-2.jpg]

ההצלחה של מוקסלי וחבריו ב-CZW גרמה לכך שבמהלך שנת 2010 פנה אליהם גייב ספולסקי, בוקר לשעבר של ROH שעבד בין היתר עם סמואה ג'ו, CM פנאק ובריאן דניאלסון. ספולסקי ארגן טורניר בין נציגים שונים של ארגוני האינדיז, והזמין את טים 74 להיות הנציגים של CZW. בעקבות הופעות מוצלחות נוספות בטורניר, גייב הציע למוקסלי להשתתף ב-PPV של הארגון דרגון גייט שישודר בכבלים. באותו רגע הביטחון העצמי של מוקסלי הרקיע לשמיים. הוא ידע שזהו זה, זו ההזדמנות שלו לקבל חשיפה אמיתית. הקרב שהוא עמד להשתתף בו היה קרב I Quit נגד מתאבק בשם ג'ימי ג'ייקובס. התכנון היה שמוקס יפסיד את הקרב, והוא הסכים לכך בתנאי שהסיום יהיה כזה: "אם אני הולך להגיד I Quit, זה אך ורק בתגובה לזה שהוא ידקור אותי בזין עם דוקרן מברזל". זמן לא רב לאחר מכן הוא קיבל את השיחה הראשונה שלו מה-WWE.

FCW

מוקסלי עשה את צעדיו הראשונים ב-WWE במאי 2011, לאחר חתימה על חוזה פיתוח עם FCW (מחלקת הפיתוח של הארגון באותם ימים). החוזה כלל משכורת שבועית של 600 דולר פלוס בונוס מעבר לפלורידה של 1,200 דולר. מי שהציע אותו לארגון היה ג'ואי מרקורי, שנחשף אליו בעקבות אותו ראן מוצלח לאורך השנה שלפני כן שיצר עבורו מעט באז בסצנת האינדיז. לפני ההגעה היה לו חשש גדול שהבדיקות הרפואיות שלו יחשפו פציעות פנימיות שהוא לא מודע אליהן, ועוד חשש אפילו יותר גדול שהוא יכשל בבדיקות הסמים. לכן, במהלך הימים שקדמו למבחנים הוא שתה כמויות אדירות של מים בניסיון לנקות את עצמו לחלוטין. זה עבד. 

באחד מימיו הראשונים בארגון, ג'ים רוס הגיע לשיחה עם הטאלנטים הצעירים. JR נתן להם מספר עצות להמשך הקריירה, ביניהן אחת שמוקס אימץ בלב שלם: לחסוך כל דולר שהוא יכול. הקריירה של מתאבק מראש מוגבלת בזמן בהתאם למצבו הפיזי, וגם אז שום דבר לא מבטיח שהוא יגיע למעמד שבו הוא יכול להתפרנס בכבוד מרסלינג לאורך זמן. שלא לדבר על מתאבקים שכן מצליחים, אבל מבזבזים את כל החסכונות שלהם על תענוגות חולפות ומגיעים לגיל 50 מרוששים לגמרי. המטרה הכלכלית שמוקסלי הציב לעצמו הייתה להיות מסוגל לקנות בית נורמלי לאמא שלו. כל דבר מעבר לזה היה נחשב בונוס עבורו.

לעומת זאת, הטיפ שמוקס סירב לקבל היה ההצעה להכין "תוכנית מגירה" לקריירה מחוץ להיאבקות. בתיאוריה הוא מבין את הרעיון ומסכים שאין שום דבר רע בלהרחיב אופקים ולרכוש מגוון של מיומנויות, אבל לדעתו, אם אתה באמת רוצה משהו אתה צריך להקדיש לו 100 אחוז מעצמך. רשת ביטחון היא מבחינתו כאילו אתה מניח מראש שאתה עומד להיכשל. אתה צריך את הפחד הזה מכישלון, כי אז הוא בשום שלב לא אופציה. הפחד מכישלון הוא זה שדחף אותו לנסוע אלפי קילומטרים, להתאמן בכל רגע פנוי ולקחת בוקינג בכל מופע אינדיז קטן ומסריח שהסכים לקבל אותו. הוא לא ראה בחיים שלו שום דבר פרט לרסלינג. הכל או כלום. זה מחזיר אותו לאותם ימים קשים מספר שנים קודם לכן, רגעים שבהם הוא בוודאות היה פורש אילו הייתה לו תוכנית מגירה, אבל הדבקות במטרה היא שהניעה אותו עד להצלחה. "אי אפשר לנצח בהקפה ה-11 אם אתה פורש בעשירית".

מוקס מתאר את התקופה ב-FCW כאחת שבזמן אמת הייתה מעט מתסכלת, בעיקר בגלל הדחף והרצון לעלות כבר לרוסטר הראשי, אבל במבט לאחור הוא מודה על הזמן שלו שם שבזכותו הוא למד איך לעבוד בקרב מול מצלמות, על הפיוד המוצלח נגד וויליאם ריגל ועל קשרי החברות הקרובים שהוא יצר באותה תקופה. הוא מספר שהרוסטר בזמנו היה מאוד מגובש והם היו מבלים ביחד כמעט כל ערב, חלק לא מבוטל מהזמן בדירה שמוקס חלק עם ביג קאס, מקום שהפך למעין מוקד עליה לרגל לשתיית בירה עד אור הבוקר. 

לאחר תקופת הכנה קצרה הגיע הזמן לדיביוט שלו ב-FCW TV. ראש הקריאטיב של הארגון היה דאסטי רודס (שגם היה זה שהמציא לו את שם הזירה החדש), והוא הציע למוקסלי פיוד מיידי עם אלוף FCW המכהן - סת' רולינס. החזון של דאסטי היה להפוך את אמברוס-רולינס למייוות'ר-פקיאו של הארגון. מוקסלי אמנם הכיר את רולינס מימיו באינדיז, אבל הם מעולם לא עבדו ביחד לפני כן. הקרב הראשון שלו עם רולינס התקיים ב-FCW ארנה מול קהל של בערך 50 איש. לאור העובדה ש-FCW הקליטו מספר פרקים באותו ערב, הוא וסת' התאבקו אחד מול השני בשלושה קרבות שונים בערב אחד. הקרב הראשון הסתיים בתיקו לאחר 15 דקות, הקרב השני נגמר גם בתיקו, הפעם לאחר 20 דקות, והקרב השלישי היה קרב איירון מן של 30 דקות שגם הוא הסתיים ללא הכרעה. לאחר 3 דקות של אוברטיים רולינס סוף סוף השיג את הניצחון, אבל מוקסלי ידע כבר באותו ערב שהם עשו כאן משהו מיוחד שהולך להזניק אותם קדימה.

[Image: 0385-L-1-67.jpg]

כמובן, להתאבק ב-FCW מול העיניים של ריגל ודאסטי זה דבר אחד, אבל כשזה הגיע לקרבות שנערכו תחת פיקוחו של וינס מקמהן - פתאום הדברים נראו אחרת. מוקס מספר שאחת ההערות הכי מבאסות שהוא אי פעם קיבל הייתה לאחר קרב חושך נגד טד דיביאסי ג'וניור בפילדלפיה. הקרב קיבל תגובות די טובות, ובסיומו מוקסלי אפילו זכה לכמה דקות של מיקרופון מול הקהל המקומי. מוקסלי מספר שהוא חזר למאחורי הקלעים בתחושה שהוא ביצע כאן הום ראן, רק כדי לקבל הערה בודדת מוינס - "Tone it down". יום למחרת הוא ודיביאסי יצאו וביצעו את אותו הקרב בדיוק, רק שהפעם מוקסלי הרגיש כאילו הוא יותר מדי מודע לדברים שהוא עושה וצריך לחשוב פעמיים לפני כל מהלך. הוא לא נהנה באותו ערב, אבל כשהוא חזר למאחורי הקלעים האנטר אמר לו שהוא עשה עבודה מצויינת. "איך לעזאזל זו הייתה עבודה מצויינת?? כל מה שעשיתי היה להיות יותר גרוע מהרגיל", הוא חשב לעצמו. ההערה הזו חזרה על עצמה מספר פעמים נוספות לאורך התקופה שלו ב-WWE, ותמיד אחרי קרבות שלדעתו של מוקסלי היו מעולים. "אתה לא רוצה להפוך להיות טרי פאנק", האנטר היה אומר לו לפעמים, וכל מה שמוקסלי חשב לעצמו בראש היה "אבל טרי פאנק הוא מלך".

אם יש משהו שמוקס ממש שנא ב-FCW זה את שיעורי הפרומואים של דאסטי. "ימי רביעי הארורים". המתאבקים התבקשו מדי שבוע לחשוב על איזשהי דמות חדשה או כיוון יצירתי כלשהו ואז לחתוך פרומו בתור הדמות הזו מול כמה מאמנים ובכירים נוספים. זה אולי היה יכול להיות מועיל בשביל אנשים עם מעט ניסיון בדיבור מול קהל, אבל בשבילו זה הרגיש כמו בזבוז זמן. הוא ידע שפרומואים זה הצד החזק שלו, אבל הוא מעולם לא היה מסוגל לחתוך פרומו נורמלי שלא מול קהל כחלק ממופע. זה גרם לו להרגיש טיפש, כאילו זה מבליט את הזיוף של העסק. באופן כללי הוא מספר שבפעם הראשונה שהוא שמע את המילים "פרומואים מתוסרטים" הוא חשב שזה איזה מונח מקצועי שהוא לא מכיר, הוא לא העלה על דעתו שמישהו ממש כותב תסריט שהוא אמור להקריא ממנו. הקונספט שאדם זר יכתיב לו איך הדמות שלו אמורה להתנהג היה הזוי מבחינתו, וכזה שהוא אף פעם לא הצליח להשלים איתו. בנוסף, היו לו שני חששות מרכזיים מאותם שיעורים עם דאסטי - הראשון היה שהוא יציג גימיק מטופש לגמרי ("THE BEEKEEPER") ומישהו מהקריאטיב בטעות יאהב את זה ויגיד לו להתמיד בזה, או המקרה ההפוך שבו הוא יעשה משהו ממש טוב ואז מישהו מהקריאטיב יקח את זה ויתן את זה למישהו אחר. "אין סיכוי", הוא חושב לעצמו. "את הרעיונות הטובים שלי אני שומר לעצמי".

אחד מהרעיונות האלו היה הפיוד שכמעט קרה עם מיק פולי. הבסיס של הפיוד היה להפגיש את אגדת ההארדקור עם מתאבק צעיר שמצד אחד העריץ אותו, ומצד שני שנא אותו וחיפש נקמה. מוקסלי היה אמור להיות מעין נציגים של עשרות מתאבקי אקסטרים שנפצעו והקריבו את הקריירה שלהם בניסיון לחקות את מיק פולי. אלו שהושפעו ממנו ולקחו את הבאמפים הנוראיים ביותר שאפשר לדמיין בלי לקבל חלקיק מהתהילה שפולי זכה לה. הצעד הראשון בתוכנית היה לביים ריב שלו עם פולי שייתפס כאותנטי בעיניי הקהל. לאחר טקס ה-HOF של 2012 פולי חזר ללובי של המלון שלו, ושם מוקסלי התנפל עליו לעיניי כל הנוכחים ודרש ממנו לקחת אחריות על החטאים שלו. נוצרה מעין מהומה קטנה ומאבטחים סילקו אותו משם, אבל התוכנית עבדה באופן מושלם. הסרטון הזה עלה לרשתות החברתיות והתחיל ליצור באז קטן. מאחר ומוקסלי עדיין היה כמעט אנונימי באותה תקופה, אך אחד לא העלה על דעתו שזה וורק. האנגל עבד כל כך טוב שיום למחרת מוקסלי שמע את מארק הנרי מספר למישהו מאחורי הקלעים "שמעתי שאיזה בן זונה אחד התחיל שיט עם פולי אתמול במלון, יש לו מזל שלא הייתי שם כי הייתי מפרק אותו".





התוכנית הייתה שמוקסלי יעשה את הדיביוט שלו באקסטרים רולז ויתקוף את פולי, מה שיוביל לקרב ביניהם מתישהו בעתיד. עד אז הפיוד המשיך בעיקר דרך הטוויטר, שם מוקסלי המשיך ללכלך על פולי כמעט מדי יום. בשלב מסוים נוצרה אי נעימות אחרי שמוקסלי צייץ משהו על המשפחה של פולי, ומיק ענה לו "אל תדבר על המשפחה שלי". מוקסלי פירש את זה כחלק מהוורק וכמעין הזמנה של "תמשיך ללכלך על המשפחה", אז הוא המשיך לכתוב עוד ציוצים בסגנון, ואפילו כמה ארסיים יותר. עברו כמה ימים עד שפולי הצליח לדבר איתו ולהסביר לו שהוא היה רציני בבקשה שלו. מוקסלי מספר שהוא הרגיש ממש רע על זה והתנצל בפני מיק בלי סוף. 

בסופו של דבר האנגל נגנז לאחר שהרופאים קבעו שפולי לא כשיר להתאבק שוב. בזמן אמת מוקסלי הרגיש כאילו הוא פספס פה את פיוד החלומות של הקריירה שלו, ובמקום לעשות את הדיביוט שלו ב-PPV מול אגדת רסלינג אמיתית הוא מצא את עצמו נשלח חזרה למחלקת הפיתוח שהוא כל כך לא אהב. בדיעבד הוא מבין שגם אם הפיוד היה יוצא לפועל, הוא לא היה מקבל חופש יצירתי אמיתי והתוצר הסופי כנראה לא היה מה שהוא תכנן, אז אולי בדיעבד עדיף שזה נשאר בגדר קרב חלומות בלבד.

המשך בתגובה הבאה.
[Image: Untitled.png]
הגב
The following 13 users Like RoeeHardy's post:
  • ANYS, Bam Bam Bigelow, DarkArts, DvirTal, Jon_M0xley, KillSwitch, NoamRR, SaHBK, Shalev_the rock, SwitchBlade, The Tribal FISH, TheRedScarf, Triple T
חפש
הגב
RoeeHardy מנותק
אל תקשיבו לפוליטיקאים
*******
תגובות: 4,372
אשכולות: 76
Likes Received: 3,574 in 1,386 posts
Likes Given: 1,288
הצטרף בתאריך: Jan 2021
#3
08-05-2022, 07:48 AM
WWE

"יש רק שלושה אנשים על פני כדור הארץ שבאמת יודעים מה זה להיות חלק מהשילד. זה היה הבייבי שלנו. לא חשבנו על זה באיזו ישיבת קריאטיב, זה צמח והתפתח מול העיניים שלנו. זו תחושה מדהימה להיות שייך למשהו שגדול ממך".

לאחר שהפיוד עם פולי ירד מהפרק מוקס המשיך להתאבק בקרבות חושך בראו וסמאקדאון, אלא שנקודת התסכול הבאה הגיעה בהקמה של NXT במאי 2012. בשלב הזה מוקס וסת' היו שניים מהשמות הבכירים של FCW, מתאבקים עם ניסיון של 7-8 שנים בזירה, הרבה מעל הממוצע של מתאבקי פיתוח רגילים. הם היו בטוחים שהסגירה של FCW וההקמה של NXT תוביל לכך שהם יועברו מיידית לרוסטר הראשי כחלק ממעין איפוס של המערכת, אך לא כך היה.

משהו התחיל להרגיש למוקס לא בסדר. הוא פירש את ההישארות ב-NXT בתור הוכחה לכך שלא באמת סומכים עליו. מבחינתו, כל דקה נוספת שבה הוא עדיין לא קיבל את הזימון המיוחל לרוסטר הראשי רק קירבה את השחרור שלו מהארגון. החל מאותו רגע הוא נהיה פרנואידי. האנטר אמר לו להיות סבלני, אבל הוא לא האמין לו. כעבור מספר חודשים הוא כבר היה כל כך לחוץ ועצבני שהוא "היה מסוגל לשרוף את כל המקום הארור הזה". רולינס היה איתו באותו ראש לאורך כל הדרך. סת' היה אלוף NXT שראה בחגורה הזו משקולת. הוא שנא להיות אלוף NXT, גם הוא רצה לעזוב כבר את מחלקת הפיתוח ולהגיע לבמה המרכזית. מוקס מתאר את סת' בתור בחור שתמיד ראה את עצמו בתור המתאבק הטוב בעולם. זו אקסיומה מבחינתו. הוא היה מאוד שחצן, NXT הייתה במה קטנה מדי בשבילו, הוא הרגיש שזה בזבוז זמן מוחלט בשביל מישהו ברמה שלו. במילים אחרות, הם היו שני מתאבקים בני 26 עם שגעון גדלות שחשבו שהם יותר טובים מכולם, והיו בטוחים שהמערכת עובדת נגדם. כאן החלה השותפות בין השניים לרקום עור וגידים. הם החליטו יחד שהם לא יתנו לאף אחד לדרוך עליהם.

הגישה הזו כמובן גררה איתה לא מעט התנגשויות. יום אחד סת' ניגש אליו וסיפר לו שיש על שניהם היט מאחורי הקלעים. "מה?? למה??". מסתבר שיום קודם לכן מוקס עבד בהאוס שואו עם מתאבק כלשהו מהרוסטר הראשי (הוא לא כותב מי), ואותו מתאבק הסטיף אותו כל כך חזק עד שהוא כמעט קיבל זעזוע מוח. אחרי הקרב מוקס התעמת איתו וצעק עליו באמצע הלוקר רום שלא יעז לעשות דבר כזה שוב. אלא שג'ון היה עדיין מתאבק צעיר מהפיתוח, ולצעוק ככה על מתאבק בכיר ממנו היה דבר בלתי מתקבל על הדעת לפי התפיסה השולטת מאחורי הקלעים. וסת'? סת' נפל קורבן למתאבק כלשהו שניסה לשדל אותו לשתות אלכוהול בכוח, בעוד שסת' מעולם לא היה שתיין גדול. בנקודה הזו השותפות בין השניים כבר הפכה לסוג של ברית. הם ממש פיתחו מנטליות של "אנחנו נגד העולם".

אמברוס ורולינס הפכו מהר מאוד לצמד שהשמות שלהם תמיד נקשרו זה בזה. הדבר לא נעלם מהעיניים של רבים בחברה, והוחלט להצמיד אליהם צלע שלישית בדמות מתאבק צעיר נוסף, על מנת שיוכל ללמוד מהם. בפעם הראשונה שהם פגשו את רומן ריינס מוקס שאל אותו על אחיו מאטי שהוא הכיר מימיו ב-HWA. רומן חשף בפניו שמאטי סיפר לו על מוקסלי ואמר לו ש"הבחור הזה יגיע רחוק. אתה תראה. אני בטוח שמתישהו הוא יקבל חוזה". רומן כבר היה אבא טרי לילדה קטנה, הוא הגיע ממשפחה עם שם מפואר והיה צריך את הכסף כדי לפרנס את המשפחה שלו. גם הוא היה במחלקת הפיתוח כבר יותר משנתיים, כך שסת' ומוקס הדביקו אותו מהר מאוד במוטיבציה שלהם להראות לכולם מה הם שווים. שמועות שהחלו לטפטף רמזו להם שיש תוכנית לכך ששלושתם יהיו מעין שומרי ראש של CM פאנק, האלוף הראשי.

מוקס קיבל שני טיפים חשובים רגע לפני העלייה לרוסטר הראשי. הראשון היה מדניאל בריאן, שאמר לו "אף פעם אל תבקש עצות מכל מיני בכירים בארגון. אם תעשה את זה, הם יעקבו אחריך מקרוב לראות שאתה מיישם את מה שנאמר לך, ובמידה וקיבלת טיפ גרוע, נדפקת לא משנה מה תעשה". העצה השנייה הייתה מג'ואי מרקורי, שמרגע שהוחלט ששלושתם הולכים להיות יחד בסטייבל אמר להם שהם "חייבים תמיד להישאר ביחד ולשמור כל אחד על הגב של האחרים". לטענתו, מתאבקים חדשים שמגיעים תמיד מהווים איום בפני מתאבקים אחרים שנלחמים איתם על אותו ספוט. אנשים ינסו להפריד אותם, להחליש אותם, לשים להם מקלות בגלגלים, ולכן הם חייבים תמיד לעמוד על המשמר.

כל אותם חששות, פראנויות, אמביציות, תשוקות, תקוות וחלומות התנקזו לחודש אחד גורלי - בין נובמבר לדצמבר 2012. בליל הדיביוט הרשמי שלהם ב-SVS, ניגש אליהם CM פאנק ואמר להם שיש מצב גדול שרייבאק קיבל הנחייה לא למכור את התקיפה שלהם, מאחר והוא עדיין היה הכוכב העולה והם היו רק שלושה בחורים מ-NXT שאיש לא ידע מי הם. אמברוס, רולינס וריינס ראו אדום בעיניים. "לא, זה לא הולך לקרות. זו ההזדמנות שלנו. לא עשינו את כל הדרך הזו רק כדי לצאת חלשים ולפשל ברגע האמת. הוא לא ירצה למכור לנו? אנחנו לא הולכים להשאיר לו ברירה". 

"We beat the fuck out of Ryback that night". 

[Image: sur-11182012jg-1476-a9c5281b50930aa41b94...d7f-50.jpg]

הלך הרוח הזה הפך להיות הדלק מאחורי הריצה של השילד בחודשים הראשונים. שלושתם ראו את הפוש הזה בתור הזדמנות של פעם בחיים. זה היה הרגע שלהם והם לא הולכים לעצור. כל הופעה שלהם בתוכנית שבועית הייתה מבחינתם להיות או לחדול, הם ידעו שהם נבחנים בשבע עיניים והם חייבים להיות במיטבם בכל רגע נתון. כל מתאבק שחלק איתם זירה באותם ימים היה חוזר למאחורי הקלעים עם גוף כואב וכמה חבלות. הם היו מפוצצים את כולם בלי רחמים. כמובן שהם היו מקצוענים ומעולם לא פצעו אף אחד, אבל הם רצו שלכל מתאבק שעומד מולם לא תהיה הזדמנות לנשום, שהיתרון המספרי יהיה חד משמעי ובלתי ניתן לערעור. שהם יצאו חזקים מכל סגמנט ויראו כמו כוח בלתי ניתן לעצירה. לא היו להם עדיין תוכניות לטווח ארוך, הם לא ידעו לאן כל זה הולך ומה יוליד יום. הם חיו מעכשיו לעכשיו.   

רגע האמת סוף סוף הגיע. המבחן האמיתי הראשון שלהם. TLC 2012. השילד נגד רייבאק, דניאל בריאן וקיין. הם ידעו שהם קיבלו כאן הזדמנות נדירה ביותר. זה דבר אחד לערוך דיביוט רשמי במיין איבנט של אחד מארבעת ה-PPV's הגדולים, אבל כמה מתאבקים יכולים להגיד שהקרב הרשמי הראשון שלהם היה קרב TLC ב-PPV נגד שלושה מהשמות החמים ביותר בארגון באותה תקופה? הם ידעו שמבחינת הקהל השילד הם עדיין מעין אניגמה. לרוב האנשים לא היה מושג האם הם טובים או לא. נכון שהיה בהם משהו מגניב, אבל הם טרם הוכיחו את עצמם באמת, וכרגע הפוטנציאל שלהם נע על כל הסקאלה שבין שלושה ג'וברים מזדמנים לבין הכוכבים הגדולים הבאים. הם ידעו שהקרב הזה עומד במידה רבה לקבוע איזה עתיד מצפה להם.

התוכנית שלהם לקרב הייתה לבסס את העובדה שהשילד עובדים כיחידה אחת. הם רצו לייצר את האשלייה שיש להם יתרון מספרי בכל רגע נתון, למרות שעל הנייר זה קרב מאוזן. הפרד ומשול. המתח באוויר בלתי ניתן להכחשה, הלב דפק במרץ. הם הובלו על ידי כמה אנשי הפקה ליציע שמשם הם עתידים להיכנס. "סיירה, הוטל, אינדיאה, אקו, לימה, דלתא. שילד". הנה, זה אשכרה קורה, הבחורים האלמונים מהפיתוח עושים את הדרך לזירה בין 16,000 אוהדים צורחים. כל מה שהם עבדו למענו נמצא עכשיו על כף המאזניים. "היינו במים העמוקים, כל מה שהיה לנו זה אחד את השני".

הקרב הזה הוא עד היום הקרב האהוב על מוקסלי של השילד. "היה בו משהו טהור, משהו אותנטי לחלוטין. בקרב הזה נלחמנו לא רק נגד שלושת היריבים שלנו, בקרב הזה ממש נלחמנו על הקריירה שלנו". הברול החל בדיוק ברגע שהם קפצו מעל הבריקייד, והקרב לא האט לשנייה אחת. התוכנית עבדה כמו שעון, בכל רגע שאחד מהם חטף, שני האחרים התנפלו על היריב. "קיין, בריאן ורייבאק היו מדהימים באותו ערב, הם עשו הכל כדי שנצליח". מהר מאוד הקרב הפך ממבחן - להצהרה. הם סיימו את הקרב עם ידם על העליונה כששלושת היריבים שלהם מופרדים לחלוטין, כל אחד מנוטרל בפינה אחרת של האולם. אבל לא פחות חשוב מכך, הם ידעו שהרבה אנשים שלא ידעו אפילו את השמות שלהם עד לפני חודש למדו היום להעריך אותם. וכך, שלושה מתאבקים שונים לגמרי, שלושה בחורים שמונעים על ידי רעב, עצבים, תסכול ורצון בלתי נגמר לכבוש את העולם, עמדו להפוך לכוח העולה של עולם ההיאבקות.

[Image: Shield_crop_north.jpg?1355712836&amp...amp;h=2048]

לאחר אותו קרב הם ידעו ששום דבר לא נגמר. אין זמן לאופוריה, אי אפשר לנוח על זרי הדפנה. הם עברו את המבחן הראשון, אבל אסור להם בשום אופן לעצור. הם חייבים להמשיך ולתת מאה אחוז או להצטער על כך לכל החיים. "אנחנו נגד העולם". לאט לאט הם הפכו להיות אטרקציה, הם נהיו Must TV, והם ידעו את זה. מתאבקים בכירים החלו לכבד אותם ורצו לעבוד איתם, ולא משנה אם היה מדובר באנדרטייקר או ג'ון סינה, כולם חטפו.

הם לקחו את הטיפ של ג'ואי מרקורי לקצה ופיתחו ממש מנטליות של להקת זאבים. הם היו נוסעים יחד מממופע למופע, מתאמנים ביחד, אוכלים ביחד, מסתובבים ביחד מאחורי הקלעים, ישנים יחד באותו חדר במלון. הם היו מכונה משומנת. הגישה הזו הוכיחה את עצמה מספר חודשים לאחר מכן, כאשר הם הוכנסו לאיזה משרד והתבקשו לחדש את החוזים שלהם. בשלב הזה הם ידעו שהם אקט ששווה מיין איבנט, הם ידעו שהם נהיו אובר ושיש באז סביבם, ולכן הם לא התביישו ודרשו שכר כפול ממה שהוצע להם. וינס הסכים, ואף הוסיף לכך העלאה שנתית קבועה ל-3 השנים הקרובות. בנוסף, אותה מוטיבציה גרמה לכך שהם תמיד היו מתווכחים עם אנשי הקריאטיב לגבי תוצאות הקרבות שלהם. הם ידעו שאקט חדש מאוד תלוי ברושם הראשוני שהוא משאיר, ולכן היה חשוב להם להישאר בלתי מנוצחים כמה שהם יכלו. לא משנה מי הייתה השלישייה שהתמודדה מולם, הם ידעו לעמוד על שלהם ולדרוש להיות המנצחים בקרב. הם הבינו את המעמד שהם בנו לעצמם בחברה וניצלו אותו עד הסוף. ההפסד הראשון שלהם הגיע בסופו של דבר כעבור חצי שנה, אבל בשלב הזה הם כבר היו מבוססים מספיק והרגישו שהם יכולים להרשות את זה לעצמם.

אחד הרגעים המלחיצים שהיו להם באותם חודשים ראשונים קרה לאחר תקיפה של שלושתם על דה רוק. בזירה הם היו עצמם הרגילים ולא ריחמו על רוקי לשנייה אחת. הם חזרו לגורילה מאושרים מתמיד על עוד ביצוע מוצלח, ומצאו שם את כולם עומדים בדממה מוחלטת עם מבט של אימה בעיניים. מהר מאוד הם הבינו למה. על המסך הם ראו את רוק משתנק ומשתעל דם במרכז הזירה. כמובן שהם קפאו במקום. היה להם ברור שאם איכשהו רוק נפצע וזה ישפיע על הקרב שלו בראמבל נגד CM פאנק, ראשים הולכים להיערף כאן. כעבור מספר דקות רוק חזר למאחורי הקלעים ועדכן שהוא בסדר, והיה ממש אפשר להרגיש את אנחת הרווחה הקולקטיבית שהשתחררה בחדר.

פאסט פורוורד למרץ 2016. טורונטו, אונטריו, קנדה. לטורונטו תמיד היה מקום חם אצל מוקסלי מאחר שזו העיר שבה נולדה רנה, והם היו מבקרים בה לעיתים קרובות. לשמחתו, אחד הקרבות האהובים עליו בקריירה שלו התקיים בעיר הזו. "בתור מתאבק ב-WWE, אף אחד לא מספר לך ש-75% מהקריירה שלך לא הולכת להיות מצולמת, ולמעשה הולכים להתייחס אליה כאילו היא מעולם לא התרחשה". הוא מדבר כמובן על האוס שואוס. יחד עם זאת, הוא נהנה מההזדמנות לצאת קצת מאור הזרקורים ולעבוד במקומות קטנים שהחזירו אותו למקורות שלו. "זה בריא לאגו, כל בנאדם צריך לפעמים תזכורת שהוא לא באמת רוק סטאר". באותו האוס שואו בטורונטו הוא קיבל הזדמנות להתאבק נגד טריפל H, שהיה אלוף ה-WWE. אמנם המופע עצמו שודר והפך למעין "נטוורק ספיישל", אבל מאחר וזה לא היה PPV רשמי הם קיבלו הרבה יותר חופש לעבוד כרצונם. מוקסלי קפץ על ההזדמנות והציע לטריפל לעשות קרב בסגנון "אולד סקול ראסלינג". הוא ידע שזה מסוג הדברים שהם לא היו יכולים לעשות בכל אירוע אחר, כזה שבו וינס מעורב עד הצוואר. הדמות של אמברוס באותו זמן הייתה לדבריו "דמות מסדרה מצוירת שלא יודעת באיזה אזור זמן היא נמצאת", ודגדג בו הרצון להתנסות שוב בסגנון ההיאבקות שממנו הוא צמח לראשונה. 

שווה לספר בנקודה הזו על עוד ריטואל קבוע שקיים סביב ההכנות לקרב היאבקות - קרב האגו "מי יפנה למי ראשון". אידיאל הרסלינג הרי אומר שמקצוענים אמיתיים לא צריכים לתאם כלום לפני הקרב, אבל ברור שבפועל זה לרוב לא קורה. מכאן מתחילה מלחמת צ'יקן מצחיקה סביב השאלה מי יהיה הראשון שיגיד לשני שהם צריכים לתכנן דברים, ובכך כביכול יראה שהוא הלחוץ יותר מבין השניים. מוקס אומר שהוא מעולם לא הבין את השטות הזו, אבל היה לו ברור שהוא זה שצריך לפנות לטריפל, כי ההיפך לא עומד לקרות. טריפל התלהב מהרעיון שלו, ובשלב מסוים נזרקה לאוויר ההצעה להפוך את זה לקרב שיגמר בתיקו עם מגבלת זמן של 60 דקות. אם כבר, אז עד הסוף. הרעיון לא יצא לפועל בסופו של דבר עקב אילוצי זמנים של הנטוורק, אבל מוקס חשב שזה בולשיט. "אנחנו לא הבעלים של הנטוורק?". כך או כך, טריפל ניגש אליו אחרי הקרב והודה לו על כך שהוא הצליח לגרום לו להתחבר לצד שהוא כבר שכח שקיים בו.

[Image: 8J40ROLx-600x338.jpg]

כמובן, הראן שלו ב-WWE לא בדיוק הסתיים בטון חיובי. השנים עברו, ההתלהבות מהמופעים הגדולים דעכה, התנגשויות חוזרות ונשנות עם אנשים שונים מאחורי הקלעים תרמו את שלהם, ולאט לאט מוקסלי איבד את הרצון שלו להישאר בארגון. אחד הסיפורים המוכרים שלו הוא על הפעם שבה הוא אמר בטעות "Fuck" בטלוויזיה ונדרש להתנצל בפני קווין דאן. נדמה היה לו שדאן קיבל את ההתנצלות שלו, אבל מאוחר יותר מייקל הייז אמר לו שהוא הרגיש שההתנצלות לא הייתה מספיק "משמעותית". מוקס שנא את המשחקים האלו. הוא כותב שיש לו עוד המון סיפורים דומים, כולל כמה על מתאבקים אחרים שהקריירה שלהם נהרסה בגלל החלטה רנדומלית של דאן, אבל הוא לא רוצה שזה יהיה ספר מהסוג הזה. "אני אסכם את כל הסיפורים שיש לי במשפט אחד - פאק קווין דאן".

מעבר לאלו, השבר המרכזי שלו עם ה-WWE תמיד היה קשור לחופש היצירתי שניתן לדמות שלו, וב-2018 הדברים הגיעו לנקודת רתיחה. לאחר היעדרות ממושכת בגלל פציעה, את החצי השני של שנת 2018 מוקס מתאר בתור התקופה הנמוכה, המתסכלת, המרגיזה והמאכזבת ביותר בקריירה שלו. מעבר לעובדה שרומן עזב באותה תקופה להתמודד פעם נוספת עם המחלה הארורה, וינס היה מאוד מעורב בדמות החדשה שלו ("או מה שזה לא היה אמור להיות"), לרמה שהוא אישית לקח חלק בכתיבת הפרומואים שלו ותכנון הקרבות שלו. "כולם היו גרועים". הוא הרגיש בתקופה הזו כמו בחור שתקוע בגוף משותק בזמן שמבצעים בו ניתוח לב פתוח. אם הוא היה רואה את הסגמנטים שלו מאותה תקופה בתור צופה בטלוויזיה הוא כנראה היה מעביר ערוץ. הוא לא היה מאושר. הוא שנא לקום בבוקר ולהגיע לעבודה. שבוע אחרי שבוע, סגמנט אחרי סגמנט, הלכה והתקבעה בו ההבנה שהוא לא יכול להמשיך ככה.

"זה לא שסתם הייתי בדיכאון, הייתי עצבני. מה הם חושבים שם בארגון, שאני לא אוהב כסף? שאני לא נהנה מהמשכורת הגבוהה שמשלמים לי? אז איך לעזאזל הם הצליחו להביא אותי למצב שאני רוצה לעזוב ומוכן לוותר על כל הכסף הזה? למה הכל צריך להיות כל כך מטומטם? אני לא מאמין שהגענו למצב הזה. אם רק הייתם נותנים לי אנגל אחד נורמלי, אם רק הייתם מאפשרים לי לחתוך פרומו אחד טוב, יש סיכוי גבוה שזה היה מספיק כדי לשכנע אותי להישאר. אני מרגיש כאילו המקום הזה הלך לעזאזל, כאילו כולם ממשיכים לנגן על כינורות בזמן שהספינה טובעת, כאילו אף אחד לא שם לב שוינס ירד לגמרי מהפסים".

[Image: Dean-Ambrose-gas-mask-50.jpg]

מדי שבוע הוא היה חוזר הביתה במצב רוח רע, פותח משקה ומכריז שזהו, הוא החליט לעזוב. עוד שישה חודשים מגיע סוף החוזה שלו. עוד חמישה חודשים הוא עוזב. עוד ארבעה, וזהו. הוא החליט. אין מצב שהוא נשאר. רנה הייתה מנחמת אותו, אבל לא האמינה שהוא מדבר ברצינות. היה נדמה לה (ובתוך תוכו, כנראה גם לו) שהתקופה הזו תעבור והכל ימשיך כרגיל.

את ערב השנה החדשה של 2019 הוא ורנה חגגו עם טיול לילי במדבר (הם התגוררו בלאס וגאס באותה תקופה). באותו רגע שבו הם ישבו יחד בדממה והסתכלו לשמיים, אז נחתה עליו ההבנה הסופית שהוא באמת עוזב. מאותה נקודה הוא הפסיק להיות מבואס על ההווה והתחיל להתרגש לקראת העתיד. "אני אעצב את החולצות שלי, אני אקבע את הלו"ז שלי, אני אעשה מה שאני רוצה". פרץ של אופטימיות שטף אותו, כאילו הוא ילד ביום האחרון של בית הספר. לא היה לו מושג שבאותם רגעים ממש, בקצה השני של העולם, הארגון שאליו הוא עתיד להגיע הוכרז לראשונה.

מוקס מסכם את התקופה שלו ב-WWE במילים הבאות: "וינס מקמהן הוא לא הבעלים של ה-WWE. ביום שהוא יעזוב ומישהו אחר יכנס במקומו, גם אותו אדם לא יהיה הבעלים של ה-WWE. הבעלים של הארגון הוא הקהל. זה לא משנה אם התחלתם לצפות בהיאבקות בתקופת ברונו סמרטינו או בתקופת השילד, אם אתם אוהבים קרבות TLC, קרבות של יוקוזונה או שהגעתם לרסלמניה 27 במיוחד כדי לראות את סנוקי. ה-WWE הוא מוצר שפיתח חיים משלם עצמו. התשוקה והזכרונות של המעריצים ימשיכו לעבור מדור לדור. גם אני תמיד אהיה מעריץ של ה-WWE, למרות חילוקי הדעות בינינו. אני מודה על כך שיצא לי להיות חלק מה-WWE, על הטיסות במטוס הפרטי של וינס, על השיחות איתו ב-2 בלילה בזמן שהוא בדרכו לאימון בחדר כושר. גם אם וינס יחליט יום אחד להשמיד את הארגון של עצמו, האנרגיה של פרו רסלינג תמשיך להתקיים. ראיתם את הקהל ברסלמניה 30 אחרי שדניאל בריאן זכה באליפות? אף אחד לא יכול לקחת בעלות על האנרגיה הזו. AEW לא שונים בהקשר הזה. אני מקווה שזה שיעור שכולנו לעולם לא נשכח".

AEW ו-NJPW

השיחה הראשונה שלו לאחר אותה הבנה שהוא רוצה לעזוב הייתה עם כריס ג'ריקו. לאורך התקופה שלו ב-WWE הוא איבד כל קשר עם שאר עולם הרסלינג ולא היה לו שמץ של מושג מה מצב הסצנה, אבל הוא ידע שג'ריקו מופיע בקביעות במקומות אחרים והתקשר אליו כדי לקבל כמה עצות. אותה שיחת טלפון הפכה במהרה לשיחת נפש שבה מוקס שפך באוזניי ג'ריקו את כל התסכולים שלו מהחברה (מה שגרם לג'ריקו להזמין אותו לפודקאסט שלו ולספר את הצד שלו בצורה פומבית). ג'ריקו סיפר לו על AEW, על האליט ועל טוני קאהן והציע לו להצטרף אליהם. האינסטינקט הראשוני של מוקסלי היה להגיד כן, אבל היו בו חששות. בעיניו היה מדובר פשוט בעוד ארגון היאבקות, עוד אחד מיני רבים, ולא פחות חשוב, בראש הארגון עמד עוד מיליארדר, והוא הרי בדיוק עשה כל מה שהוא יכול כדי לצאת מהשליטה של מיליארדר אחר. מה אם AEW היא בסך הכל עוד WWE? כל מה שהוא רוצה זה ספייס, הוא רוצה חופש, הוא לא רוצה צוות כותבים ואנשים שיקבלו החלטות בשבילו. ג'ריקו ניסה להרגיע אותו ואמר לו שקודי רודס יצור איתו קשר ויסביר לו הכל. בין לבין הוא זרק לו שהמופע הראשון של הארגון, DON, עומד להיערך ב-MGM גראנד בלאס וגאס, העיר שבה מוקס התגורר. "מעניין", הוא חשב לעצמו.

בפברואר 2019 השמועות על עזיבה שלו את ה-WWE כבר היו מאוד מבוססות, ולאחר האוס שואו בקנדה הוא קיבל שיחת טלפון מרוקי רומרו שהזמין אותו להשתתף ב-G1 של אותה שנה. באותה נקודה הוא היה במקום מוזר מבחינה מנטלית, הוא בדיוק סירב להצעת ענק של ה-WWE לחידוש חוזה, ומנגד, עוד לא היה לו מושג מה הוא מתכוון לעשות בעתיד. הוא הרגיש סחוט, הביטחון העצמי שלו היה ברצפה, ומבחינתו המטרה העיקרית הייתה לחזור להנות שוב מרסלינג, גם אם זה אומר ללכת להתאבק עם מסיכה במופעי אינדיז בכל מיני חורים. אבל דבר אחד הוא ידע בוודאות וזה שהוא רוצה לנסוע ליפן. הוא תמיד אהב את התרבות היפנית, את האטמוספרה, את הכבוד מהקהל, את העובדה שביפן אתה כמעט לא צריך להתעסק בדברים שהם לא נטו להיכנס לזירה ולהתאבק. אלא שאחרי ההתרגשות הראשונית מההזמנה של רוקי השתלט עליו לחץ אמיתי. המצב הפיזי שלו בסוף הראן ב-WWE לא היה מזהיר, והוא עוד יותר חשש מהעובדה שהוא הבחור החיצוני שמגיע לשחות לצד אגדות מקומיות כמו טנהאשי ואוקדה. לכן, לאחר העזיבה מה-WWE הוא הכניס את עצמו למחנה אימונים רצחני תחת חבר שלו שהיה מאמן MMA. לאחר יותר מחודשיים של אימונים מפרכים הוא הגיע למה שהיה לדבריו "הכושר הכי טוב בחיים שלו", כזה שיאפשר לו להתאבק תשע פעמים רצוף בקרבות של 25 דקות. ועדיין, הלחץ לא עזב אותו. בראש שלו הוא לא ידע איך יקבלו אותו ואיך יסתכלו עליו. הוא פחד שיראו אותו בתור "אקס WWE", אחד שעובד רק עבור כסף ולא באמת "שייך לכאן". אבל במוטיב שחזר על עצמו לאורך כל הקריירה שלו, הפחד הזה רק דחף אותו להוכיח את עצמו יותר.

הדוג'ו של ניו ג'פן הוא בפער בית הספר לרסלינג הקשוח ביותר שהוא ראה. בכל רגע נתון במהלך ההכשרה היאנג ליונס או מבצעים אימונים אינטנסיבים בלתי פוסקים או מתפקדים כפועלים השחורים שסוחבים את התיקים של הוותיקים, מביאים להם קרח אחרי הקרב או מרכיבים ומפרקים את הזירה. המשמעת קשה מאוד, אבל כך גם המוטיבציה, ואין מתאבקים בעולם שלוקחים באמפים כמו יאנג ליונס שמקבלים הזדמנות להוכיח את עצמם. ספציפית המפגש עם שוטה אמינו נתן לו המון דלק, ולדבריו הוא ממש ראה בו את עצמו הצעיר שהגיע לראשונה לבית הספר להיאבקות.

[Image: Jon-Moxley-e1564413093346.jpeg]

הרגע המכונן של ה-G1 שגרם לו באמת להרגיש שוב כאילו הוא בן 18 קרה בקרב השלישי שלו בטורניר.

הוא עמד בכניסה ל-Korakuen Hall. האולם האגדי גרם לו להתמלא באנרגיות מטורפות, כאילו הוא שוב באותו באטל רויאל מול 250 איש, ויותר מזה, כאילו מישהו אומר לו שהוא בחיים לא יהיה מתאבק אמיתי. לא, אין שום סיכוי שהוא יעבור על זה בשקט. הוא כאן כדי להשתיק את כולם. זה לא הערב שבו מדיחים אותו כמו בובת סמרטוטים, הפעם זה הערב שלו. הבניין רותח מחום, הזיעה שוטפת אותו והוא מוכן להתפוצץ. שיזדיינו כולם, הוא כאן כדי להראות מה הוא שווה באמת. "פאק יו", זה עדיין המסר שלו, והוא לא עומד להשתנות.

היריב שלו באותו ערב היה ישיי.

[Image: 9_09-5.jpg]

בחודש מאי 2019 נערכה הפגישה הראשונה שלו עם טוני קאהן. טוני וקודי הגיעו אליו הביתה, ונהג האובר שהסיע אותם היה מעריץ רסלינג שידע שמוקסלי מתגורר בבית הזה. טוני שילם לו 200 דולר כדי שישמור על זה בסוד. השיחה עם טוני קאהן שכנעה אותו מאוד מהר לחתום בארגון, מהסיבה שהם בכלל לא דיברו בה על ענייני עסקים, כסף וחוזים, אלא רק סיפרו אחד לשני סיפורי רסלינג. הם חלקו סיפורים על אירועים ישנים של ECW שהם היו צופים בהם כילדים, וטוני מצידו ממש ידע לספר למוקס על קרבות ספציפיים שלו מ-CZW שהוא אהב. בנקודה הזו כבר לא נשארה לו סיבה אמיתית להגיד לא.

לא היה למוקס שמץ של מושג איך הקהל עומד להגיב להגעה שלו. זו עמדה להיות ההופעה הראשונה שלו בתור ג'ון מוקסלי בעידן של פוסט WWE, והוא הולך לעשות זאת עם התנפלות על הגולדן בוי של החברה - קני אומגה. מבחינתו הוא היה מוכן לבוזים משוגעים, מה שהכניס אותו למוד שהוא כל כך מכיר של "אני הולך לרצוח את הבחור שאתם אוהבים", אלא שכמובן, אף אחד מלבדו לא באמת הגיב ככה לדיביוט שלו. אמא שלו הגיעה במיוחד לאירוע הזה, מאבטחים ליוו אותם מהבית של מוקסלי לבניין ודאגו לשמור עליהם במקום נסתר עד המיין איבנט. באמצע הקרב של ג'ריקו ואומגה אמא שלו הובלה על ידי המאבטחים לשורה הראשונה. אחד הצופים שאל אותה האם היא קרובת משפחה של מתאבק כלשהו, והיא ענתה "אסור לי להגיד".

"הייתי כלוא בבית סוהר יותר מדי זמן. עכשיו אני כמו נשק שמוכן לשימוש. קהל חי, שידור חי, מי יודע מה עומד לקרות? אני יוצא החוצה, אין מוזיקה, אין זיקוקים, רק בן זונה אחד שעושה את דרכו במורד היציע. פתאום אני שומע צרחה, לאט לאט מתווספות אליה עוד כמה, אני מרגיש חשמל באוויר ולא מסתכל לצדדים. זהו זה. אני חי שוב. אני מזהה את ג'ריקו בתור איום ומוריד אותו ב-DDT. אני נעמד לראשונה על החבלים של AEW ומרגיש כאילו אני נושם אוויר נקי לראשונה מזה זמן רב. ג'ון מוקסלי היה סוחר סמים פסיכופט ומרושש שנעלם מעל פני האדמה ב-2011. ב-2019 ארנה מלאה באנשים צועקת את שמו".

[Image: moxley-min.png]

מרץ 2021, ג'קסונוויל

"הכל היה נראה מושלם. אני קשור באזיקים, מובס, שוחה בתוך הדם של עצמי. אני מסתכל על המסך, נשארו 30 שניות. פתאום אדי מופיע, הוא רץ לזירה, מנסה לגרור אותי החוצה. חתיכת מטומטם, בגללך שניכם עכשיו עומדים למות. נשארו פחות מ-10 שניות, אדי עושה את המעשה האצילי ומכסה אותי בגופו. כל העולם עוצר את נשימתו. שנינו עוצמים את העיניים. 3....2....1.....

.........זה הכל?!" אני שואל את אדי. "אין לי מושג" הוא עונה. "אולי זה רק נשמע רע אבל היה נראה טוב". לא עוברות מספר שניות ואני שומע מישהו מהקהל צועק "מה זה החרא הזה?". מיד לאחר מכן מתחילים הבוזים. "כן, זה כנראה היה גרוע כמו שזה נשמע. מה לעזאזל אנחנו אמורים לעשות עכשיו?". 

הקהל היה מבולבל, ובצדק. "TK רוצה שתחתוך פרומו", אמר לו שופט כלשהו ודחף לו מיקרופון ליד. "המיקרופון הוא חברי הותיק, אבל מעולם לא הייתי כל כך חסר ביטחון על המיקרופון כמו שהייתי באותן שניות. הרגשתי כמו ילד שנתפס מאונן. כולם ראו מה קרה, אין דרך להתחמק מזה. הדבר הכי טוב יהיה פשוט לשכוח מזה ולהתנהג כאילו זה מעולם לא קרה". 

רנה

[Image: moxley-renee-50.jpg]

"יש שמועות על מראיינת חדשה שמגיעה לארגון. לפי התמונה יש לה אחלה חיוך".

המפגש הראשון של ג'ון עם רנה קרה לפני קרב סינגלס שלו עם בריאן בסמאקדאון ב-2013. הוא נתקל בה במקרה מאחורי הקלעים, והמשפט הראשון שהיא אמרה לו היה "היי! תשמע קטע, מסתבר שבטוויטר יש המון אנשים שחושבים שאנחנו יוצאים". מוקס כותב שרגעים כאלו מבדילים בין ילדים לגברים. הוא ענה לה בנונשלנט "Well, it looks good on ya", והלך. אם תשאלו את מוקסלי, באותו רגע הוא פגע בול במטרה. רנה מכחישה בתוקף. המפגש הבא שלהם היה כעבור חצי שעה, הוא חזר מהזירה עם גיר קרוע, לחי מדממת ועין נפוחה, כאילו הוא היה בשדה קרב. "שכחתי להודות על כך לבריאן. תדע שאני חייב לך אחת".

הדייט הראשון שלהם היה בפלורידה, לאחר PPV במיאמי. הם נפגשו בלובי של חדר המלון שבו ג'ון ישן ופשוט ישבו לדבר. למזלו רנה הייתה חדשה בתחום הרסלינג אז היו לה המון שאלות, וזה הפך את השיחה לנעימה וזורמת. ב-4:00 הם כבר היו בחדר המלון של מוקסלי, ועדיין דיברו. "היה לי כל כך כיף, פשוט דיברנו ודיברנו. עד שהגיע הבוקר כמעט שכחנו לשכב".

המדריך של ג'ון מוקסלי לחיי נישואים מוצלחים

כלל מספר 1: "אל תחפש. תהיה צ'יל, תהנה, תחיה את החיים. כשהאחת הנכונה תגיע, אתה תדע. אני לא חשבתי שאי פעם אתחתן והייתי ממש סבבה עם זה. ואז פגשתי את רנה, ותוך 47 שניות ידעתי שנהיה ביחד לתמיד".

כלל מספר 2: "הכי בסיסי שיש - אישה שמחה = חיים שמחים". יום אחד רנה רצתה להחליף חלק מהריהוט בדירה שלהם. ג'ון לא הבין בשביל מה הם צריכים את זה. בשבועיים שלאחר מכן רנה הפכה לבלתי נסבלת, התחיל להעיר ולהתעצבן על כל דבר קטן. בהתחלה ג'ון לא הבין מה נכנס בה, ואז נפל האסימון. הוא הלך בעצמו וקנה את כל הריהוט החדש שהיא רצתה. מאותו רגע מצב הרוח המזופת נעלם כלא היה. מסקנה - אף פעם אל תתווכח עם האישה. 

כלל מספר 3: "אל תשתין על הרצפה. הנגזרת של הכלל הזה היא שאם אתה קם להשתין באמצע הלילה, תמיד תדליק את האור".

כלל מספר 4: "אם אתה מתעורר לפניה, תביא לה כוס קפה למיטה".

כלל מספר 5: "פרחים פותרים כל משבר. תמיד מומלץ לחזור הביתה עם פרחים. אם עשית משהו רע, זו תהיה הדרך להתנצל, ואם לא עשית כלום, הרווחת אצלה נקודות על חשבון הבית".

כלל מספר 6: "ולנטיין דיי זה דבר חשוב. כן, זה מבאס, אבל זה המצב".

כלל מספר 7: "במידה ושכחת את ולנטיין דיי עוד אפשר לצאת מזה, אבל בשם פנים ואופן, תחת שום נסיבות שהן - אל תשכח את יום ההולדת שלה. אתה חייב להיות בשיא ביום ההולדת שלה. כל פשע שלא תעשה לא ישתווה בחיים לכך שלא תעשה לה משהו מיוחד ליום ההולדת".

כלל מספר 8: "תשכבו. כל הזמן. אין דבר כזה יותר מדי סקס". 

כלל מספר 9: "כהמשך לכלל הקודם, אל תראה פורנו. גם לא כשאתה רחוק מהבית. אם אתה חרמן, פשוט תפנטז על האישה שלך בכל מיני מצבים שאתה לא יכול לממש בחיים האמיתיים. ככה, ברגע שתחזור הביתה היא קיימת בראש שלך בו זמנית גם בתור האישה האוהבת וגם בתור המאהבת הלוהטת שלך".

כלל מספר 10: "אם אתם יושבים בבית ואין לכם מה לעשות, תתפסו מטאטא. תמיד יש ניקיון כלשהו שצריך להתבצע".

כלל בונוס אחרון שהוא למד מאבא שלו: "אף פעם, ואני חוזר, אף פעם אל תקראו לה כלבה. גם אם היא מתנהגת כמו פסיכית משוגעת".

ברודי

[Image: ETb1pILUMAA5trF.jpg]

"ברודי מת היום. הפרטים עדיין לא ברורים, כל מה שידענו במהלך השבועות האחרונים זה שהוא מאושפז בבית חולים. אני לא מסוגל לעכל, אפילו עדיין לא הזלתי דמעה, אבל אני יודע שהן יבואו. במשך כל הזמן הזה רק התפללתי והתפללתי. מה עוד היה אפשר לעשות? רנה שמרה על קשר רציף עם אמנדה, היא סיפרה לה שברודי חייך כשהוא שמע שרנה בהריון. אמנדה אמרה שזו הפעם הראשונה שהוא ממש הצליח להראות רגש אחרי הרבה זמן. חשבנו שזה סימן לחדשות טובות".

ברודי לי הגיע למבחנים ב-FCW מספר חודשים אחרי מוקסלי. מאחר והם היו חברים והתאבקו אחד מול השני כבר מספר רב של פעמים, מוקסלי התנדב להיות הפרטנר שלו לקרב שיצולם ויועבר להנהלה שעתידה להחליט על קבלתו של ברודי לארגון. בידיעה שכל החלומות של ברודי תלויים בו, מוקסלי לקח באמפים כמו משוגע באותו ערב. הוא היה צריך לגרום לו להיראות כמו מיליון דולר. ברודי התקבל כמובן. 

עוד אחד מהרגעים הזכורים שלו עם ברודי היה מקרב הסולם ברסלמניה 31, כשהוא נתן לו פאוורבומב מתוך הזירה על סולם שהושכב בין האפרון לבריקייד. וינס התחרפן בגורילה בזמן הספוט הזה והיה משוכנע שאמברוס מת. מוקסלי מספר שאין אף אחד בעולם שהוא היה סומך עליו לבצע את הספוט הזה כראוי מלבד ברודי.

"ככל שזה ישמע קלישאתי, הוא היה אחד האנשים הכי טובים בביזנס ומישהו שלא תמצא מי שיגיד עליו מילה רעה. אני מתגעגע אליו בכל פעם שאני נכנס לחדר ההלבשה. היה לי רעיון שמתישהו אנחנו צריכים לרוץ ביחד כטאג. כנראה שנאלץ לשמור את זה לגלגול הבא. להתראות חבר יקר, תמסור ד"ש לגראנט בשמי, הוא יהיה ליד הבר".

Money in The Bank 2016

בכניסה ל-T-Mobile ארנה בוגאס עצר אותו ג'יימי נובל, המפיק של קרב ה-MITB. "מזל טוב, היום זה היום שלך!". מוקסלי כבר ידע לפני כן שהוא מנצח בקרב, ג'ריקו הדליף לו. הוא גם ידע באותו זמן שיש איזשהו עניין סביב רומן ריינס, אבל לא היה לו מושג מה. מאוחר יותר, רומן יצא מהמשרד של וינס וקרא לסת' ומוקס לחדר ההלבשה. הוא סיפר להם שהוא עומד להיות מושעה ל-30 יום בעקבות שימוש בחומרים אסורים. "אבל יש גם צד חיובי", הוא אמר. "דין, הגיע תורך. הלילה אתה פודה".

"כשזכיתי במזוודה לא באמת שמחתי. המזוודה היא רק אמצעי, לא המטרה. לא האמנתי שאצא מכאן אלוף. כבר נכוויתי יותר מדי פעמים. גם הקהל כבר איבד תקווה, הם התרגלו שאני אף פעם לא באמת מצליח. חלקם היו בהלם מעצם העובדה שבכלל זכיתי במזוודה". 

בזמן שהוקרן הפרומו למיין איבנט בין רומן ריינס לסת' רולינס על אליפות ה-WWE, מוקס הובל במהרה למתחת לזירה תוך שהוא לובש סווצ'רט שחור שכיסה את כולו. בערך 12 אנשי הפקה נוספים התרוצצו מסביב לזירה עם לבוש זהה באותו זמן על מנת שהקהל לא יבחין בכך. מתחת לזירה הוא פגש את ניק דאו. ניק הוא בחור מההפקה שתפקידו הוא לשכב מתחת לזירה במשך כל המופעים המצולמים. הוא אחראי על תחזוקה של המיקרופונים שמתחת לזירה והוא זה שממקם חפצים שונים בנקודות הנכונות כדי שהמתאבקים ימצאו אותם. יש לו אוזניות ומוניטור שדרכם הוא צופה בקרב ונמצא בקשר עם הגורילה, במידה ומישהו שנמצא מתחת לזירה צריך לצאת במפתיע ולהתערב בקרב.

מוקס שמע את המוזיקה של ריינס ורולינס מתנגנת. 30 דקות, זה בערך מה שנותר. בחצי השעה בה הוא בילה עם ניק מתחת לזירה הוא נזכר בדברים שהוא לא חשב עליהם שנים. הוא נזכר בלילות שבהם הלך לישון רעב. על הפעם שלקח לו 22 שעות להגיע למופע בפילדלפיה בגלל סופת שלגים, על אחיות בבית החולים שמוציאות חתיכות זכוכית מהגוף שלו. הוא מעולם לא לקח יום חופש מה-WWE. בשנת 2015 הוא התאבק ב-199 קרבות. ב-2016 הוא הגיע ל-204. הלילה הזה הוא לא בשביל אף אחד אחר, הלילה הזה הוא בשבילו. בעוד מספר דקות הוא הולך להיות אלוף ה-WWE.

ניק והוא צופים יחד במוניטור בשני חבריו הטובים. ב-2014 הוא וסת' התחרו ראש בראש על המזוודה. ב-2015 סת' פדה את המזוודה על רומן כדי לזכות באליפות הראשונה שלו. באותה שנה הוא עצמו התחרה בסת' באירוע MITB על האליפות - והפסיד. עכשיו הגיע הזמן שלו.

אחת. שתיים. שלוש. הקרב נגמר, סת' ניצח. הקהל מופתע, סת' חוגג. הוא בדיוק חזר אחרי חצי שנה של פציעה וזכה מחדש באליפות שהוא מעולם לא הפסיד. ג'ון נזכר בסצנה מהסרט "השתולים", מאט דיימון חוזר לדירה שלו בסוף הסרט לאחר שהוא היחיד שנשאר בחיים, רק כדי לקבל כדור בראש ממארק וולברג שממתין לו שם. מהר מאוד המוזיקה של רולינס נקטעת ומתחלפת במוזיקה של ג'ון. "תיזהר על הראש", אמר לו ניק.

"אף אחד לא רואה אותי יוצא ממתחת לזירה. כולם מסתכלים לעבר הכניסה. נכנסתי לזירה ודפקתי לסת' את המזוודה בפרצוף הכי חזק שיכולתי. אני כל כך כועס, אך יחד עם זאת, ממוקד. אני מסתכל על מייק קיודה, הקהל באקסטזה מוחלטת. אני מושיט לו את המזוודה ופוקד עליו למהר. אין זמן. אנחנו במשימת חיסול. אני שומע את הצרחות של הקהל בזמן ההכרזה הרשמית על הפדייה, אני מסתכל על סת׳, הוא לא מבין מה פגע בו. אני מתבונן בו במבט כמעט מרחם. בשנייה שהפעמון צלצל תפסתי אותו ונתתי לו DDT מהגהינום״.

1996, סינסינטי

"דוני וקווין בדיוק חזרו ממופע של ה-WWF. סבתא שלהם עשתה להם הפתעה ולקחה אותם. אני לא יכולתי להצטרף. לא היה לנו כסף. דוני חסך במשך הרבה זמן וקנה חגורה של אליפות העולם, קווין קנה חגורה אחת של אליפות הזוגות. הוא לא היה יכול להרשות לעצמו עוד אחת. הכנתי לעצמי חגורה מקרטון וככה הצטרפתי אליו בתור אלוף הזוגות השני. מאוד אהבתי את החגורה הזו".

2016, לאס וגאס

"היד של קיודה נחתה בפעם השלישית על המזרן. האולם התפוצץ, ואני נשברתי. לא שלטתי בזה, הייתי צריך ממש להחזיק את עצמי בכוח כדי לעצור את הדמעות ולא להתחיל לבכות במרכז הזירה. רציתי לצרוח הכי חזק שאני יכול - "Fuck all you fucking motherfuckers". עברו שניות ארוכות עד שהצלחתי להתאפס על עצמי. נפלתי על הברכיים. הרגשתי איך כל הכעס מתנדף ממני. אני אלוף ה-WWE. בדיוק כמו שכתבתי במחברת כשהייתי בן 12".





"חגגתי עם הקהל במשך המון זמן. לחצתי כל יד, לקחתי כל סלפי, טבעתי בכל חיבוק מיוזע. חזרתי למאחורי הקלעים וכולם עמדו שם, מוחאים לי כפיים. הגורילה הייתה עמוסה באנשים. גם רנה שם. לא סיפרתי לה מה עומד לקרות הערב. רומן וסת' מחייכים ואנחנו מתחבקים בחיבוק משולש. מאוחר יותר אני מתיישב ליד רנה באוטו שלה. ברקע מתנגן Starman של דיוויד בואי. רנה שואלת מה אני רוצה לעשות הערב. אני אומר לה שאני רוצה לעצור בתחנת דלק לקנות סיגריות".

אפריל 2021, טמפה

"עדיין לא התקלחתי. יש לי דם על הפנים. בדיוק התאבקתי נגד לוחם MMA לשעבר ג'וש ברנט, באירוע של GCW. זה שבוע רסלמניה. בדרך כלל בשבוע רסלמניה בלתי אפשרי למצוא מלון בעיר, אבל הקורונה עוד לא לגמרי עברה. אני כנראה לעולם לא אופיע שוב ברסלמניה, אבל זה בסדר. בפעם הקודמת שנלחמתי נגד אלוף UFC לשעבר זה היה מול 100 אלף צופים, והרגשתי מת בפנים. הפעם התאבקתי מול 750 איש במגרש חנייה והרגשתי כאילו אני בתוך חלום. הרגשתי שיצרתי עוד פיסה קטנה עבור העולם המדהים הזה שנקרא פרו רסלינג".

״טוב, כדאי שאתחיל להתארגן, אני עוד צריך להספיק היום להעיף את הראש של ניק גייג' לתוך מנורות לד. כנראה ששוב אדמם, אי אפשר לעבור קרב עם מנורות לד בלי לדמם. רנה לא תאהב את זה, אבל היא זו שבחרה להתחתן עם הבחור שמעיף אנשים על מנורות לד".

[Image: unnamed-4.jpg]
[Image: Untitled.png]
הגב
The following 19 users Like RoeeHardy's post:
  • ANYS, Bam Bam Bigelow, Breakker, DarkArts, DGRI96, DvirTal, Jon_M0xley, KillSwitch, Mad King, master of doom, matan55, NoamRR, ParadigmShift, SaHBK, Shalev_the rock, SwitchBlade, The Tribal FISH, TheRedScarf, Triple T
חפש
הגב
SaHBK מנותק
סקסי בוי
*****
תגובות: 2,604
אשכולות: 1
Likes Received: 937 in 611 posts
Likes Given: 1,439
הצטרף בתאריך: Apr 2021
#4
08-05-2022, 10:28 AM
רועי אתה מטורף באמת אין מילים, מחזיר אותי לימים של פורום תפוז גם היו מתרגמים ספרים שם.
תודה רבה על ההשקעה, אני אקרא את הספר.
[Image: finn-balor.gif]
הגב
The following 1 user Likes SaHBK's post:
  • RoeeHardy
חפש
הגב
Shalev_the rock מנותק
נוסטלגי
****
תגובות: 1,200
אשכולות: 6
Likes Received: 563 in 299 posts
Likes Given: 709
הצטרף בתאריך: Jan 2021
#5
08-05-2022, 11:09 AM
קראתי הכל קודם כל תודה רבה.
היה מעניין מאוד, נשמע שהספר כתוב כמו שצריך ולא בנוסחה הרגילה שהייתה עד היום: אובר סיפורים על עבר לא מעניין, ליקוק לWWE, האדרה עצמית וכו'.
לא הכרתי את הפרומו המפורסם שלו, האמת שרואים שם הרבה דברים שרואים עד היום, מעבר לזה שהוא קצת מלחיץ לטעמי. לא סתם הוא היה צריך להתנצל בפניה.

בכל מקרה רואים שמוקס דמות עגולה ומעניינת, אהבתי את המוטיבציה שלו ויש בה משהו בין דורי אפילו. בין הדור המטורף של שנות ה80-90 לדור "הרך" של העשור השני של שנות ה-2000 והלאה, גדל הדור הזה של מוקסלי שהוא קצת מהכל. יש להם מוטיבציה ואהבה לעסק אבל גם פרופורציות, יש להם בלאגנים בחיים והרבה שיט אבל הם גם יודעים להתמסד, קצת כמו הילדים של דור הבומרים בעולם שלנו. מעניין להסתכל על זה כתופעה והוא לדעתי (עם פאנק) האבא של הדור הזה. בכל מקרה אלו סתם מחשבות מבולגנות שלי בשישי בצהריים.

שוב תודה רבה. נהנתי מאוד
[Image: wwf_overtheedge98_rock2.jpg]
 
?Do You Smell It
הגב
The following 1 user Likes Shalev_the rock's post:
  • RoeeHardy
חפש
הגב
wwehof מנותק
Mid-card
****
תגובות: 1,442
אשכולות: 0
Likes Received: 164 in 128 posts
Likes Given: 103
הצטרף בתאריך: Aug 2021
#6
08-05-2022, 11:38 AM
הסתכלתי על האורך של הטופיק והגעתי למסקנה שיותר קצר לקרוא את הספר Smile
הגב

  •
חפש
הגב
KB24 מנותק
מלך המשחקים של הפורום
תגובות: 3,511
אשכולות: 72
Likes Received: 2,425 in 1,105 posts
Likes Given: 2,472
הצטרף בתאריך: Jan 2021
#7
08-05-2022, 12:11 PM
רועי כל הכבוד ותודה רבה על הפרסום.

האמת הספר של מוקסלי כבר כמה חודשים אצלי על המחשב עדיין לא יצא לי לקרוא אותו, אולי עכשיו אחרי האשכול שלך אני אפנה לי קצת זמן להתחיל אותו.
[Image: bhNK8.gif]

לינקיית AEW:
https://wrestling-il.com/showthread.php?tid=3554&pid=197639#pid197639
הגב

  •
חפש
הגב
Asaf מנותק
Low-Card
***
תגובות: 911
אשכולות: 2
Likes Received: 252 in 174 posts
Likes Given: 2,190
הצטרף בתאריך: Jul 2021
#8
08-05-2022, 02:35 PM
קודם כל תודה רבה על ההשקעה
הגב

  •
חפש
הגב
master of doom מנותק
שילד צ'ר
*****
תגובות: 8,682
אשכולות: 19
Likes Received: 3,062 in 1,936 posts
Likes Given: 1,260
הצטרף בתאריך: Jun 2021
#9
08-05-2022, 03:13 PM
תודה רבה אח, קראתי הכל. כמו התיאור החיים של מוקס נשמעים כמו רכבת הרים, בחור עם חלומות גדולים, דרך משלו וחוסר יציבות שמנסה לפלס את הדרך שלו לטופ. מהימים שהוא היה דוקר אנשים עם מזלגות במתנ"סים עד להחזיק באליפות הראשית בארגון ההיאבקות הגדול ביותר זה הישג עצום. הוא לא נבחר, הוא לא המתאבק שה-WWE היו רוצים לקדם וזה הוכח בהמשך, אבל הוא "כפה" עליהם לשים עליו את האליפות בשלב כלשהו כי הוא היה מספיק טוב. אני אוהב אותו יותר עכשיו.
[Image: e7afa24f8e7ed774106a1c7549e57398.gif]
הגב
The following 1 user Likes master of doom's post:
  • RoeeHardy
חפש
הגב
GuyN98 מנותק
Day One Ish
תגובות: 202
אשכולות: 1
Likes Received: 105 in 57 posts
Likes Given: 87
הצטרף בתאריך: Jan 2021
#10
08-05-2022, 03:42 PM
אלף פעמים וואו ומיליון פעמים תודה רבה.
באותה תקופה שמוקס הודיע שהוא נכנס לגמילה אתה בדיוק פרסמת שקנית את הספר שלו והחלטתי לקחת את התמונה של הספר ולעשות ממנה פוסטר לחדר. למה? אני מרגיש חיבור אישי לג'ון מוקסלי האיש, הרבה ממנו אני רואה בעצמי והדרך שבה הוא מתמודד עם דברים בחיים שלו נותן לי השראה. הוא כל כך לא מושלם, הוא דפוק לגמרי ואני קלטתי את זה עליו מהפעם הראשונה שראיתי אותו אי שם בנובמבר 2012. אחרי שהוא הודיע שהוא נכנס לגמילה כדי להיות אבא טוב יותר, בעל טוב יותר, מתאבק טוב יותר ואיש טוב יותר ירדו לי דמעות בעיניים ושם זה היה לי כל כך ברור שמדובר באדם סופר מיוחד ואדם שהוא מושא להערצה גם בגילי. המתאבק הראשון האהוב עליי שנבחר באופן רנדומלי (תכלס לא כזה רנדומלי אבל לא ניכנס לזה) היה כריס בנואה. אחרי המקרה ב-2007 הפסקתי לצפות בהאבקות לתקופה של כ-3 שנים בגלל המקרה. יותר מדי מתאבקים, מה זה יותר מדי, רוב המתאבקים שאהבנו והערצנו סיימו את החיים שלהם באופן טראגי כי הם היו בחברה "גברית" שמבנה להם איך צריך להיות. תיקחו סמים, אל תביעו רגש, אל תראו חולשה כי אז אנשים יחשבו שאתם באמת כאלה. הם לא טיפלו בבעיות שלהם והם סיימו את החיים שלהם, כשבמקרה של בנואה הוא לקח איתו גם את החיים של אשתו ובנו. כשמוקסלי סיפר לכל העולם שהוא לוקח הפסקה כדי לטפל בבעיה שלו למרות שהוא נמצא בעולם גברי שאף פעם לא מראה לכולם את החולשות שלו, הפכתי ממעריץ של ג'ון מוקסלי המתאבק למעריץ של ג'ון מוקסלי האיש. הוא איש כל כך חזק ואני מודה לו על זה. ואני מודה לך רועי על הסיכום הזה, הלוואי והיה לי את הזמן לקרוא את הספר, מאמין שזה יגיע ביום מן הימים.
הגב
The following 3 users Like GuyN98's post:
  • Bam Bam Bigelow, RoeeHardy, SwitchBlade
חפש
הגב
« האשכול הקודם | האשכול הבא »
עמודים (3): 1 2 3 הבא »


  • צפה בגרסה מותאמת להדפסה
  • הירשם לאשכול
קפיצה לפורום:


משתמשים אשר צופים באשכול: 1 אורחים
  • צור קשר
  • קהילת ההיאבקות של ישראל
  • חזרה לראש העמוד
  • גרסה קלה (ארכיון)
  • סנדיקציית RSS
זמן נוכחי: 08-02-2026, 04:53 PM תורגם לעברית על ידי MyHeBB.org | מופעל באמצעות MyBB, © 2002-2026 MyBB Group.
מצב לינארי
מצב משורשר