Off topic - כל מה שלא היאבקות

[Breakker]

(01-26-2026, 11:28 AM)master of doom כתב:  יש פה אוהדי יונייטד עם תגובה אחרי אתמול? 2 ניצחונות רצופים על סיטי וארסנל, דורגו חתיכת שחקן ונראה שגם הקירח בהתקפה (אמבואמו? לא תופס את השם שלו) מתחיל לתת תפוקה.

עוד 3 ניצחונות, והבחור הולך למכור את השיער שלו במיליונים.

היי

האמת שזה מצחיק, כי זה כל כך מתאים ליונייטד לנצח את ליברפול, לנצח את סיטי, לנצח את ארסנל ואז להפסיד לפולהאם.

[Penta]

קניה ווסט בפייס טרן השנה?

[iCena]

(01-27-2026, 05:59 PM)Penta כתב:  קניה ווסט בפייס טרן השנה?

זאת ההרגשה מצדי,למרות שלחרא יש שירי נוסטלגיה טובים מאוד

[Penta]

(01-27-2026, 06:05 PM)iCena כתב:  
זאת ההרגשה מצדי,למרות שלחרא יש שירי נוסטלגיה טובים מאוד

לא מפתיע אותי.
אחרי הכול הוא לא אל אידולו.

[תנולהיותאורח]

(01-27-2026, 04:44 PM)RoeeHardy כתב:  אני רק שאלה, איך ״שתהיה שואה למכבי״ קשור לגזענות?

כי הפועל שרים את זה
הם הכניסו את זה לפני כמה שנים כבר שזה גזענות, ולא היה לנו עורך דין נורמלי לפסול אץ זה

[RoeeHardy]

תקשיבו לי טוב יבני זונותתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת

בעונת 1999-2000 נכנסתי לצרה שנקראת הפועל תל אביב. הייתי בסך הכל בן 6, לא באמת הבנתי מי נגד מי, מה זו ליגה או מה זה דרבי, אבל ראיתי הרבה ניצחונות, ואז עוד כמה, ואיפשהו בחודש מאי, אחרי משחק שהסתיים ב-1-1 נגד בני יהודה, הסבירו לי שאני צריך להיות שמח כי זכינו באליפות. ארבעה ימים לאחר מכן זכינו גם בגביע המדינה. עד היום אני זוכר את השלט הענק שנתלה בכניסה לחדר האוכל בקיבוץ: "הפועל דאבל תל אביב". הרגשתי בעננים. איזה כיף לי. אני אלוף. זכיתי בדאבל. מבחינתי, הפועל הייתה הקבוצה הטובה בעולם, ואני בר המזל שזכה לאהוד אותה. זו האקסיומה אליה "נולדתי" כחובב כדורגל.

במשך כל שנות הילדות והנעורים שלי, עד הגיוס לצבא בקיץ 2012, חוויתי את מה שבדיעבד הייתה אחת התקופות הטובות בהיסטוריה של המועדון. שתי אליפויות, שש סגנויות, שישה גביעי מדינה, מסע קסום בגביע אופ"א ב-2002, עוד כמה קמפיינים מרשימים בליגה האירופית והעפלה היסטורית לליגת האלופות.

גם אם הפועל לא הייתה הקבוצה הכי טובה או הכי מצליחה בשנים אלו, היא לרוב הייתה שם, בתמונה. כמעט בכל עונה היא סיימה בצמרת, התמודדה על תארים, היוותה יריבה שוות כוחות לכל קבוצה בארץ, וניצחה יותר דרבים מאשר הפסידה. נכון, היו פה ושם עונות חלשות, אך אלו נתפסו בתור סטייה מהנורמה, היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. עובדה שלאחר כל עונה גרועה ידענו מהר מאוד להתאושש ולחזור למקומנו הטבעי, איפשהו בחלק העליון של הטבלה.

אבל אז הגיעה ההתרסקות. אפשר להתווכח ולהתפלסף על מה הנקודה שממנה זה התחיל, אבל איפשהו באמצע העשור הקודם הפועל חדלה להיות אותה קבוצה גדולה שהיא הייתה במשך כל חיי. מאז 2012 היא לא זכתה באף תואר. מאז 2013 היא לא השתתפה בטורניר אירופי. מאז 2014 היא לא ניצחה דרבי. רגע השפל הגדול ביותר הגיע בפירוק וירידת הליגה ב-2017. המכה האכזרית הזו הייתה כל כך מטלטלת שהיא הפכה מן הקצה אל הקצה את האופן שבו אני תופס את הפועל.

מאימפריה אימתנית היא נהייתה הבדיחה של הליגה. קבוצה בקומה, שלא מסוגלת לתפקד בכוחות עצמה. כזו שמדי שנה מקבלת בראש מכל דבר שזז, שוברת את כל השיאים השליליים של עצמה ורק נלחמת כדי לשרוד. לאורך השנים, אוסף של עסקנים ונוכלים הכניסו אותה לבור כלכלי ומקצועי, והפכו אותה לקרקע שנראה שכלום לא יכול לצמוח בה. לאהוד את הקבוצה הפך לעול, לעונש. כמו עבודת שירות לא מתגמלת שאתה סובל בה מכל רגע, ולא יכול לצאת. אם בימיה היפים האמנתי שהפועל מסוגלת לעשות הכל, בשנות המדבר של העשור האחרון לא האמנתי שהיא יכולה לעשות כלום. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאוהד ספורט הוא אובדן התקווה לעתיד טוב יותר. כולנו מסוגלים לספוג הפסדים, אבל רק כל עוד אנחנו מאמינים שבהמשך יהיה בסדר.

ומעל כל זה, הדרבי. במקביל לכך שהפועל נכנסה לתקופה הגרועה בתולדותיה, מכבי חוותה את מה שהוא כנראה תור הזהב של המועדון. רבים נוהגים לראות בדרבי ה-3-2 ההוא של זהבי את הנקודה שמסמלת את התהפכות היוצרות בעיר תל אביב (למרות שהפועל עוד הספיקה לנצח דרבי נוסף לאחר מכן). המשחק הזה הפך את מכבי בעיניי אוהדי הפועל למפלצת, למשהו שאי אפשר באמת להרוג, וגם אם חשבת לרגע שניצחת אותו, בסוף הוא איכשהו תמיד יביס אותך.

הדבר המעליב ביותר ברצף 12 השנים שהגיע לאחר מכן הוא שהפסד בדרבי הפך מטראומה כואבת, לשגרה. גורל ידוע מראש. המשחק נגד היריבה הגדולה הפסיק להיות מפגש מותח שאפשר לנצח או להפסיד בו, אלא משהו שדומה יותר להתעללות בגופה. מכבי המציאה לאורך השנים כל כך הרבה דרכים לפגוע בנו שנדמה היה שכבר כלום לא באמת יכול להכאיב. תיקו היה נדמה כמו חצי ניצחון, הפסד 1-0 או 2-0 היה עובר ונשכח כאילו הוא לא קרה. וכך משחק אחרי משחק, שנה אחר שנה, ואין יציאה.

במאי 2024 הפועל ירדה לליגה הלאומית בפעם השנייה. הייתי שם, יחד עם עוד 26 אלף אדומים, וראיתי הכי מקרוב שאפשר את השאריות הרקובות של מה שפעם הייתה קבוצה שכל כך אהבתי והסבה לי אין ספור רגעי אושר כילד, מתבזה ומפסידה במשחק של להיות או לחדול. הדיסוננס בין העוצמה ששידרו היציעים העמוסים לכלום ושום דבר שהיה על המגרש מעולם לא היה גדול יותר. במובן מסוים, המשחק הזה הרגיש כמו לוויה. מעין פרידה של המונים ממה שפעם, מזמן, הייתה קבוצה ראויה.

אבל ירידת הליגה לא באמת הייתה הסוף, אלא תחילתה של התחייה המחודשת. הרכישה של הקבוצה על ידי אדמונד ספרא הטעינה אותי באותו קיץ באנרגיות שכבר חשבתי שאבדו איפשהו בירידת הליגה הראשונה. אחרי שנים ארוכות באפלה, נדלקתי מחדש. הרגשתי שמשהו חדש באמת מתחיל הפעם.

מבחינתי, מה שהיה בשנים האחרונות והוביל אותנו לאן שאנחנו נמצאים כבר לא רלוונטי. הפועל תל אביב הישנה מתה, ואחת חדשה נולדה במקומה. אולי ייקח לה קצת זמן ללמוד ללכת, שלא לדבר על לרוץ, אבל היא עכשיו נמצאת בגוף בריא, כזה שיכול להתפתח ולצמוח לגבהים שהיא אמורה להיות בהם. התחושה הזו קיבלה גושפנקה נוספת עם המינוי של ברדה למאמן, ומשם יציאה לרצף של כמעט 20 ניצחונות רצופים שהחזירו את הפועל לליגת העל.

אני לא אגזים אם אומר שהעונה הזו בלאומית הייתה הכיפית ביותר שחוויתי בכדורגל מזה כמעט עשור וחצי. אפשר לזלזל ולטעון (בצדק) שניצחונות על הרצליה ועפולה הם לא בדיוק הישגים להתפאר בהם, אבל את הענן האפור שריחף מעל הקבוצה החליפה אווירה טובה ואופטימיות, ומי שפקד את משחקי הקבוצה על בסיס קבוע הרגיש רוח חדשה נושבת ביציעים. מי היה מאמין, פתאום משחק של הפועל נהיה דבר שאתה מצפה לו.

בקיץ האחרון אמרתי לאחת השותפות הקבועות שלי לנסיעות לבלומפילד שהעונה אנחנו מנצחים דרבי. התחושה הזו לא התבססה על איזה ניתוח מקצועי עמוק של הסגלים, אלא כי ראיתי את הסיפור הגדול בעיניי רוחי ומבחינתי זו הייתה כמעט הבטחה משמיים. הרי גם אם הפועל הישנה הייתה מצליחה לגנוב ניצחון כלשהו באחד הדרבים לאורך הרצף, זה לא באמת היה משנה כלום. שבוע לאחר מכן מכבי הייתה חוזרת למאבקי האליפות, והפועל לסחלה של תחתית הליגה. ניצחון בדרבי ראוי שיגיע רק כחלק מתהליך אמיתי של ריפוי ושינוי. זה כלל בסיסי בכל תסריט שאי פעם נכתב.

ועכשיו זו הפועל תל אביב אחרת. היא כבר לא אותה קבוצה מסכנה שנאלצת למכור את הנכסים המעטים שיש לה ואוספת שאריות ממי שמוכן לתת. לראשונה מזה שנים היא קבוצת כדורגל אמיתית, כזו שמסוגלת לדוגמה לשלם סכומים גבוהים על זרים איכותיים, שחקני נבחרת בולגריה וקפריסין. היא אולי עדיין לא מספיק טובה כדי להילחם על האליפות, אבל היא תעלה לכל משחק ותיתן פייט ראוי. היא כבר לא הקבוצה שתחטוף בראש מהקבוצות הגדולות כברירת מחדל. היא הקבוצה שתביא לנו את הדרבי.

התחושה הזו ליוותה רבים מאוהדי הפועל לפני הדרבי הראשון של העונה, זה שלא שוחק. הלך הרוח שלפני המשחק היה של אמונה אמיתית לצד חרדה גדולה מאי פעם. הרבה יותר מלחיץ לעלות לשחק כשאתה יודע שיש לך סיכוי לא רע לנצח, כי משמעות הדבר היא שגם יש לך באמת מה להפסיד. אבל ההזדמנות הזו נלקחה מאיתנו. מי שיטען שאוהדי הפועל רצו לפוצץ את הדרבי בכוונה משקר בעיקר לעצמו. תחושת הפספוס שהותיר אחריו המשחק החסר הזה הייתה אמיתית. מבחינתי זה היה המשחק שלנו, הרגע שבו מול הקהל הביתי אנחנו מכריזים בצורה חד משמעית על החזרה של הפועל למרכז הבמה. במקום זה, נשארנו עם ריק אחד גדול. "מה אם". במובן מסוים, אי קיום המשחק היה יותר גרוע מהפסד, בלי קשר לאיבוד הנקודות וההפסד הטכני שנרשם עליו.

את הגרלת שמינית גמר הגביע חגגתי. באמת. דרבי בית, זה כל מה שרציתי. הנרטיב הגדול היה נראה ברור מאי פעם. את הרגע שלקחו לנו קיבלנו חזרה, על אפם וחמתם של כולם.

אני לרוב לא אופטימיסט גדול בכל מה שנוגע לכדורגל, אבל לדרבי הגביע הגעתי בידיעה, לא אמונה, ידיעה(!) שאנחנו מנצחים. לא ראיתי שום אופציה אחרת. שוב, אין שום קשר לפן המקצועי. הרגשתי תזוזה טקטונית ברבדים אחרים, נשגבים. זו עונת החזרה של הפועל החדשה, ולכן זו העונה בה אנחנו מחסלים את כל השדים הישנים ומנצחים סוף סוף דרבי. ביום המשחק הפועל הודיעה על הארכת חוזהו של סתיו טוריאל, מסוג השחקנים שבהפועל תל אביב הישנה היה נמכר מתישהו למכבי. ואיזה קטע, הוא גם חוגג יום הולדת בדיוק בתאריך של המשחק. הכל כתוב מראש. כמובן שהוא יהיה זה שיכבוש את שער השוויון ויבהיר שהפעם אנחנו לא נשברים כמו בעבר. הכל היה ערוך ומוכן לחגיגה שידעתי, עמוק בפנים, שעומדת לבוא.

ההפסד בפנדלים היה אחד הרגעים הקשים ביותר שלי כאוהד כדורגל. אני לא אגיד הכי קשה, אבל איפשהו שם למעלה. כנראה הקשה ביותר מאז ירידת הליגה ב-2017. מה שהאמנתי בלב שלם שהוא הרגע שלנו הפך למתיחה המושלמת על חשבוננו.

קיבלנו את מכבי בתנאים הכי טובים שיכולנו לדמיין. במשחק בית, עם מומנטום, כשהם בעשרה שחקנים למשך 60 דקות, במשחק גביע שבו אי אפשר לברוח עם תיקו. כשקמארה החטיא את הפנדל הרביעי הרגשתי כמו בחוויה חוץ גופית. הסתכלתי על לוח התוצאות שוב ושוב כדי להאמין שמה שאני רואה באמת נכון. 4-3 להפועל, בעיטה אחת אחרונה, רק להבקיע פנדל, וזהו. הרעידות שעברו לי בגוף בזמן שרוטמן רץ אל הכדור הרגישו כאילו חשמל זרם לי בוורידים. לשבריר שנייה הגוף שלי כבר היה על סף התפוצצות שלא הרגשתי מעולם במגרש כדורגל.

כשראיתי את הכדור נהדף החוצה, קרסתי לכיסא שלי ביציע ולא הצלחתי לקום. לא באמת הייתי צריך את הבעיטות הנוספות כדי לדעת שהפסדנו. ברגע שהכדור המכריע של בן חמו פגש את הרשת, ושמעתי את אותה שאגה מוכרת וכואבת מהיציעים של מכבי, הפכתי לרוח רפאים. הרגשתי מובס, במלוא מובן המילה. הסתכלתי לשמיים ומלמלתי "יפה, בדיחה טובה שלך".

איזה טמבל הייתי. איך נתתי לעצמי שוב ליפול לבור הזה. איך העזתי להאמין. כל אותן הבטחות על הפועל אחרת ודרך חדשה, כל הסיפורים שסיפרתי לעצמי, הכל חרטא. בסוף, כל המסע הזה הביא אותנו לאותה נקודה בדיוק. הרגשתי קטן ולוזר מאי פעם. חשבתי שהפסדים בדרבי כבר לא יכולים להכאיב לי, אבל תרכובת טראומטית כזו הייתה כמו דרבי זהבי על סטרואידים. כל כך קרוב, ורגע לאחר מכן רחוק מאי פעם. התמונה הזו של רוטמן רץ לעבר הכדור לא יצאה לי מהראש, וחוויתי את הכאב שוב ושוב. אם אפילו את הגרסה החיוורת והחלשה הזו של מכבי אנחנו לא מסוגלים לנצח, כזו שחוץ מלשים לנו את הכדור על קו השער ולתת לנו לבעוט עשתה הכל כדי להפסיד, כנראה שזה לא יקרה לעולם. בעצם, בטוח שזה לא יקרה לעולם.

את הנסיעה הביתה העברתי בשתיקה מוחלטת, ובאותו לילה רציתי לשכוח שכדורגל זה דבר שקיים. הרגשתי שילוב קטלני של ייאוש וריקנות. כמו מישהו שכבר הצליח לברוח מהכלא ואז נזרק חזרה לצינוק. המוח לא חשב בהיגיון. לא עניין אותי שהפועל עדיין קבוצה בכיוון חיובי ושאם נמשיך ככה בסוף ננצח מתישהו. מכל הפסד בסוף מתאוששים, ובטווח הארוך זוכרים בעיקר את הרגעים הטובים. את האליפות של 2010 אני זוכר כאילו היא הייתה אתמול, בעוד ההפסדים לחיפה ב-2009 ו-2011 נראים כזיכרון עמום ורחוק שספק קרה. אבל מי לעזאזל יכול לחשוב על זה עכשיו, כשכל מה שבא לי זה למות.

לדרבי אתמול הגעתי בידיעה, לא אמונה, ידיעה, שאנחנו מפסידים. לא היה לי את הלחץ הרגיל של לפני משחק גדול. לא הייתי במתח. אם הפסדנו את המשחק ההוא, זה שהיינו אמורים לנצח, אין סיכוי שזה יקרה במשחק הזה, בו למכבי יש יתרון ביתיות והפועל עם הרכב טלאים חסר. אני מכיר את הריטואל הזה, אני יודע איך הוא נגמר. רק לפני שבועיים קיבלתי תזכורת.

המזל הגדול הוא שבניגוד אלי, שחקני הפועל לא נשברו כל כך בקלות. הפועל של לפני שנתיים-שלוש הייתה מגיעה אחרי הפסד כזה לצמד המשחקים מול באר שבע ומכבי, וקורסת. לא הפועל חדשה.

זה לא שהפועל הוכיחה שהיא קבוצה טובה ממכבי. במשך 90 דקות היא שיחקה גרוע ולא נראתה בשום צורה כמו קבוצה שיכולה לעשות משהו במשחק הזה. אבל איפשהו באזור הדקה ה-70 שוב מילאה אותי תחושה, חסרת היגיון לחלוטין, שאנחנו לא מפסידים את המשחק. יש לי עדים בסלון שאמרתי את זה בקול בזמן אמת. אולי זה הניצחון ההזוי על ב"ש בתוספת הזמן שהזכיר לי שאלוהי הכדורגל לא תמיד עובד לפי היגיון. 

הרבה פעמים דמיינתי את הדרבי הזה שבו סוף סוף ננצח. בשום שלב לא העזתי אפילו ללכת לכיוון של מה שקרה בפועל. לעשות מהפך בתוספת הזמן זה שיט של מנצ'סטר יונייטד וריאל מדריד, ויותר מזה, של מכבי תל אביב עצמה. זה לא שייך לי. היה לי כזה בתחילת העונה נגד בית"ר, שזה מעל ומעבר כל מה שיכולתי לדמיין. אז בדרבי? ועוד בדרבי הזה שבו לא עברנו את החצי כל המשחק? די, יש גבול.

כשם שהשכינה ירדה ארצה ועצרה את הפנדל ההוא של רוטמן, כך אותו כוח עליון גרם לשני הכדורים של אלטמן וצ'יקו להיכנס. אין הסבר אחר לכך ששאנדה סילבה, שחקן שלא שיחק חודשיים ונחשב לפלופ עצום, הוציא הרמה כזו מושלמת לראש של אלטמן, ואז דקה לאחר מכן סחט פאול בתיאטרליות מוגזמת שהביא לניצחון. אין היגיון בכך שהכדור החופשי של ליידנר יפגוש דווקא את הראש של לואיזו, השחקן הכי נמוך על המגרש, ויהפוך למצב שיסתיים בשער. לא ייתכן שדווקא דור פרץ, השחקן הכי מכביסטי בקבוצה וזה שכבש את שער היתרון, יהיה זה שישבור את קו הנבדל. לא יכול להיות שאיתי בן חמו, זה שבעט את הפנדל שהיה כמו סכין בלב שלי רק לפני שבועיים, ימצא את עצמו מבשל לצ'יקו את אחד הגולים הכי מאושרים שחוויתי בחיי.

בדיקת הואר רק הפכה את הכל למתוק יותר. ראו בבירור מהרגע הראשון שזה גול חוקי, והשניות הארוכות עד לאישור הסופי היו כמו להרגיש בזמן אמת את ההשפעה של סם פסיכדלי שמתחיל להתפשט לך בגוף. פעמיים בחיים הייתי כל כך מוצף ברגשות מכדורגל שברגע השריקה פשוט יצאתי בריצה מהבית והתחלתי לרקוד ולהשתולל ברחבי הקיבוץ. הפעם הראשונה הייתה באליפות של 2010. הפעם השנייה הייתה אתמול.

דווקא בדרבי שבו ניצחון היה נראה בלתי אפשרי יותר מתמיד, הבלתי אפשרי סוף סוף קרה. כל כך הרבה מעגלים נסגרו בניצחון הזה. הנה, גם לנו יש עכשיו דרבי מהפך משלנו בתוספת הזמן. בדיקת הואר שפסלה את שער השיוויון של אייזן בגמר הגביע ב-2021 עשתה איתנו צדק הפעם. הפועל עוד תפסיד משחקים, ותפסיד דרבים, אבל את הפרק הארור הזה אפשר סוף סוף לסגור ולשים מאחורינו. אין יותר דבר כזה ילדים שמעולם לא ראו ניצחון אדום. מאז אתמול בלילה משהו בי מרגיש קליל יותר, חופשי. אני חושב על כדורגל ומחייך. העתיד נראה פתוח ונקי מאי פעם.

אצלי בסלון פירקנו החברים בקבוק וויסקי ולא הצלחנו לישון עד 4 בבוקר. בתל אביב, אלפים זרמו לבלומפילד והמשיכו לחגוג ברחבי העיר עד הזריחה. אצל כל קבוצה אחרת לא הייתם רואים דברים כאלה אלא אם מדובר בחגיגות אליפות. השמחה המטורפת שפרצה אחרי הדרבי הזה לא הייתה שמחה רגילה של ניצחון. היא לא הייתה על שלוש נקודות, ולא רק על סוף בצורת של 12 שנים. היא הייתה גדולה יותר מזה. עמוקה יותר. השמחה הזו היא חזרתה של האמונה. היא יציאה מעבדות לחירות. היא התחלה של משהו חדש וטהור. אתמול בלילה חגגנו את חזרתה של הפועל תל אביב לחיים.

[StavHen]

(01-28-2026, 12:58 AM)RoeeHardy כתב:  תקשיבו לי טוב

אוהד אדום , אמור לשנוא אותך שיא, אבל אתה כותב טוב מדי ונהנתי מכל מילה.

תהנו תהנו .. לא תחגגו משהו כזה עד מתי .. 2038 ..? בסדר אני יכול להתמודד אני לא גרידי.

[lidoradir]

 

סידני שלנו עושה זאת שוב והפעם אנחנו מקבלים את המספרים מישראל :

הסרט עוזרת הבית יצא בתחילת ינואר ועד עכשיו צפו בו יותר מ-300 אלף צופים בישראל. הישג מעולה.
(עצם זה שחברת ההפקות משחררת את המספרים אומר הכל, בישראל כמעט ולא עושים את זה)

על פי הדיווחים הסרט נמצא בדרך להפוך לסרט החזק ביותר של חודש ינואר מאז תקופת הקורונה.
נכון לעכשיו התואר הזה שייך לסרט רק לא אתה שיצא בשנת 2024 וצפו בו 355 אלף צופים בישראל, בסרט מככבת... ניחשתם נכון. סידני סוייני.

[master of doom]

ג'וקוביץ' וסינר משלימים את תמונת חצי גמר אוסטרליה וקובעים שלראשונה מאז 2013 (מתברר, ולא 2012 כמו שחשבתי) באוסטרליה הטופ 4 ישחקו בפיינל פור.

ג'וקוביץ' כמעט הודח למעשה, לורנצו מוסטי המדורג 5 נאלץ לפרוש בגלל פציעה במערכה השלישית אחרי שהוביל ב-2 מערכות ושיחק טניס מעולה. כאב לב לאיטלקי, אבל ג'וקוביץ' מעפיל לחצי הגמר אחרי שניצל פציעה של מנסיק וגם פציעה של מוסטי בשמינית וברבע. הוא יגיע רענן יותר מסינר, שניער מעליו בקלות את בן שלטון המדורג 8 ב-3 מערכות.

אז בשישי בבוקר נקבל אלקרז-זברב וסינר-ג'וקוביץ'. סינר ואלקרז פייבוריטים להעפיל ולהיות הזוג השני אי פעם לסגור 4 גראנד סלאמים ברצף בגמר (הראשון זה כמובן נדאל וג'וקוביץ' בין ווימבלדון 2011 לרולאן גארוס 2012). ג'וקוביץ' לא נראה כמו מישהו שיכול לאיים על סינר כרגע, וזברב גם כן לא בשיאו (והוא עומד מול אלקרז שכן נראה בשיאו).

[master of doom]

אמבפה יסיים את העונה הזאת עם מספרים היסטוריים, איזה סקורר. חבל (או מראות עיניי, מזל) שהוא אידיוט והעדיף את הכסף של פאריס על פני לעבור למועדון גדול לפני כמה שנים, סתם שרף לעצמו שנים מהקריירה.

עריכה: אני בהלם ששרקו את הפנדל הזה על לבה, הזייה. הייתי אומר נגרירה אבל זה ליגת האלופות...