Off topic - כל מה שלא היאבקות

[master of doom]

דניל מדבדב עושה את העבודה נגד אנדריי רובלב ומנצח אותו בשתי מערכות די קלילות, 6-2 6-4. מדבדב עשה מה שמדבדב יודע לעשות הכי טוב, הגיע לעוד כדור, ולעוד כדור, ולעוד כדור, ולעוד כדור, ובסופו של דבר רובלב לא הצליח לעמוד בקצב ונכנע. מדבדב עמד בלחץ בצורה אדירה והציל את 7 נקודות השבירה שהיו לרובלב במשחק (כולן במערכה הראשונה), לעומתו גם רובלב הציל 7 נקודות שבירה אבל נשבר 3 פעמים, וזה מה שעשה את ההבדל.

אז מדבדב עושה צעד יפה בדרך לחצי הגמר, במחזור הבא של הבית הוא יפגוש את סשה זברב לקרב המנצחים של המשחק הראשון בבית ב'. זה יהיה קרב מעניין מכמה סיבות - הם יריבים די ותיקים אחרי 17 משחקים אחד נגד השני, כשמדבדב מוביל 10-7. בשנת 2023 הם נפגשו כבר 5 פעמים, כולל כמה משחקים "מתוחים" (אחרי שמדבדב ניצח אותו במונטה קרלו, זברב אמר שמדבדב הוא אחד השחקנים הכי לא הוגנים בסבב, כשהוא מתלונן על פסקי זמן שהוא לקח במהלך המשחק כשזברב היה בהובלה. זברב הגיש למשחק פעמיים ופספס 2 נקודות משחק). בכל מקרה, השנה מדבדב ניצח את זברב 4 פעמים לעומת ניצחון אחד של זברב בטורניר סינסינטי, שבו הוא הודח נגד ג'וקוביץ' בחצי הגמר. המשחק האחרון ביניהם נערך לפני חודש וחצי בטורניר בייג'ין, שם מדבדב ניצח די בקלילות ב-2 מערכות.

המאזן שלהם במשטח קשה באולם עומד על 4-3 למדבדב, ויש להם היסטוריה מכובדת בטורניר ה-ATP FINALS שבו הם עומדים על 2 ניצחונות לכל אחד. קודם כל, בדרך לזכייה האחרונה שלו בטורניר בשנת 2021 זברב הפסיד למדבדב בשלב הבתים אך גמל לו בניצחון גדול בגמר שהעניק לו את התואר, כשבדרך הוא מנצח את ג'וקוביץ' בחצי הגמר. בשנת 2019 הם נפגשו בבתים במשחק שבו זברב ניצח בשתי מערכות, וגם ב-2020 הם נפגשו במסגרת הטורניר בשלב הבתים במשחק שבו מדבדב ניצח בדרך לזכייה מרשימה שלו בטורניר. חוץ מהמשחקים האלה, הם נפגשו פעמיים בטורניר פריז כשבשתי הפעמים מדבדב ניצח (כולל בגמר ב-2020), ופעם אחת בטורניר סנט פטרבורג, שבה דווקא זברב ניצח, מה שגם היה המפגש הראשון בין השניים ב-2016.
בקיצור, יש פיקנטריה בין שניהם, יש היסטוריה, יש הרבה על מה לשחק כשהמנצח יבטיח מעשית עלייה לחצי הגמר.

המשחק השני במחזור השני של בית ב' יפגיש בין אלקרז ורובלב, שלמרבה ההפתעה מעולם לא נפגשו וזה יהיה המשחק הראשון ביניהם. **המשחקים הללו ייערכו עוד יומיים כמובן.

--------------------------------------------------------------

מחר יתקיים המחזור השני של בית א', נובאק ג'וקוביץ' יפגוש את יאניק סינר לקרב המנצחים של המחזור הראשון בעוד סטפנוס ציציפאס והולגר רונה ינסו לצבור ניצחון ראשון בטורניר. ג'וקוביץ' מחזיק במאזן 3-0 נגד סינר, והשנה ניצח אותו בווימבלדון ב-3 מערכות קלילות. הוא הפייבוריט, למרות שסינר מגיע בכושר נפלא ואחרי הופעות מעולות בתקופה האחרונה.
המאזן בין רונה לציציפאס עומד על 2-0 לרונה, כששני המפגשים התרחשו בשנת 2022. הראשון מביניהם היה ברולאן גארוס, כשרונה הפתיע את ציציפאס בשמינית הגמר. השני היה בגמר טורניר שטוקהולם שנערך במשטח קשה באולם, בו רונה ניצח בשתי מערכות. שניהם לא נמצאים בשיאם (כמה שמצחיק לומר את זה על אחד כמו רונה בגיל 20, אבל היו לו תקופות יותר איכותיות), אבל רונה לדעתי משחק טניס יותר טוב ואני חושב שהוא יקטוף את הניצחון, שישלח אותו לדו קרב ישיר על ההעפלה נגד יאניק סינר.

[lidoradir]

כל בתי הקולנוע חוזרים מחמישי הקרוב(16 בנובמבר) להקרין סרטים חדשים.

[BIG LG]

איך המזח? לא ידעתי אם ללכת להקרנה והעדפתי לחכות לסדרה שכמובן נדחתה.

[master of doom]

יאניק סינר עושה את זה בענק נגד נובאק ג'וקוביץ', מנצח אותו ב-3 מערכות צמודות מאוד ומעפיל לחצי גמר ה-ATP FINALS לראשונה בקריירה (עריכה: אחרי בדיקה, לא מעפיל עדיין. יש סיכוי שכל היוצרות יתהפכו במחזור האחרון). סינר נתן אולי את המשחק הכי טוב שלו בקריירה ועם התמיכה של הקהל הביתי הוא הצליח להתמודד כשווה מול השחקן הטוב בהיסטוריה ולהשיג את הניצחון המיוחל. זה הניצחון הראשון של סינר על ג'וקוביץ', אחרי 3 ניסיונות עקרים, והוא ממשיך בכושר האדיר שלו מהזמן האחרון ומבסס את עצמו כמועמד רציני ללכת עד הסוף. ג'וקוביץ' לעומתו, יזדקק לניצחון מול הורקאץ' (שמחליף את ציציפאס, תיכף נגיע לזה) כדי להבטיח העפלה.

במשחק השני של היום הולגר רונה התמודד מול סטפנוס ציציפאס, כשהיווני פרש בגלל פציעה אחרי 3 משחקונים בלבד (מסכן הקהל) ונתן לרונה את הניצחון. לכן רונה עולה למאזן של 1-1 אחרי ההפסד לג'וקוביץ', והוא צריך לנצח את סינר שהעפיל כבר לשלב הבא ולקוות שג'וקוביץ' יפסיד למחליף של ציציפאס והשחקן התשיעי בטיבו השנה, הוברט הורקאץ' הפולני אלוף טורניר שנגחאי. הורקאץ' עצמו לא יוכל להעפיל לשלב הבא כיוון שציציפאס הפסיד את שני המשחקים שלו, והוא ישחק מול ג'וקוביץ' לפרוטוקול בלבד מבחינתו.
מודה, אני לא סגור בדיוק מה נותן עדיפות בראש בראש בין שחקנים שיסיימו עם אותו מאזן, האם זה המשחק ביניהם או שמא כמות המערכות שהם ניצחו לעומת הפסידו, ובסיטואציה מסוימת 3 שחקנים יוכלו לסיים עם 2 ניצחונות והפסד אחד מה שייצור בית משולש, ממנו יעפילו רק שניים. אם רונה ינצח את סינר בתוספת ניצחון של ג'וקוביץ' על הורקאץ', לשלישיית רונה/סינר/ג'וקוביץ' יהיו 2 ניצחונות והפסד כל אחד, כשרונה מפסיד לג'וקוביץ', שמפסיד לסינר, שמפסיד לרונה. זה עוד רחוק, אבל אני חושב שבמצב כזה הפרש המערכות יהיה זה שיכריע. בכל מקרה, יהיה מעניין.

[Agent O22]

(11-15-2023, 12:16 AM)BIG LG כתב:  איך המזח? לא ידעתי אם ללכת להקרנה והעדפתי לחכות לסדרה שכמובן נדחתה.

הייתי לפני יומיים, נהניתי מאולם ריק כמובן ונהניתי ממש. הסרט דרמטי בצורה כל כך טובה, ובכללי זה סיפור כל כך טוב שהסרט חייב להצליח. אל תקרא לפני על מעוז המזח אם עוד לא קראת במקרה ותגיע לסרט בלי לדעת מראש מה קרה שם.
אגב לא בטוח שחייב בקולנוע, העדפתי נטו כי הייתי עם מישהי חחחחחח

[RoeeHardy]

שוב בבית. הפעם לזמן קצת יותר ארוך, וחשבתי שזו הזדמנות טובה לשתף קצת במה שעובר עלינו אחרי כמעט חודש וחצי של ריחוק. אני לא אכנס יותר מדי לעומק הפרטים מטעמי ביטחון מידע (לא שאני חושב שמרגלים איראנים קוראים פה, אבל מי יודע, תמיד חשדתי בליעוז), אבל כן אתן איזו תמונה כללית.

אז למי שלא יודע, אני שריונר. קצת רקע למי שפחות מכיר - בטנק יש ארבעה תפקידים: נהג, טען (זה שטוען פגזים), תותחן (זה שמכוון ויורה) ומפקד. בשירות הסדיר שלי הייתי מפקד טנק, כולל במבצע צוק איתן, ובמילואים אני טען ביחידת שריון מיוחדת שבה כל המפקדים הם רק קצינים. המבין יבין.

הוקפצנו בשלב מאוד מוקדם כבר בשבת ההיא. לא היה יותר מדי זמן לחשוב, אספתי מהר מהבית כל מה שהיה נראה לי נחוץ, נסעתי לאסוף כמה חבר'ה מהפלוגה, והמשכנו דרומה. מרגע שהגענו לבסיס התחלנו לאורך כל הלילה לעבוד על הטנקים במטרה להוציא כמה שיותר מהר צוותים ללחימה. היו לנו באותו זמן רק ארבעה טנקים זמינים (הניסיון להשיג ציוד בצה"ל בזמן מלחמה, אפילו טנקים, זה בלאגן שקשה אפילו להתחיל להסביר), וברגע שהם היו מוכנים, הצוותים עלו עליהם וטסו לאזור עוטף עזה. רוב הפלוגה נותרה בשלב הזה מאחור לעוד מספר ימים, עד שהגיעו טנקים נוספים שעל אחד מהם גם אני והצוות שלי עלינו, והצטרפנו לשאר.

בשלושת השבועות הראשונים שעד הכניסה הקרקעית לעומק השטח, הלחימה התנהלה במספר שלבים:
1. השתלטות מחודשת על כל הקיבוצים והיישובים שנפגעו וטיהור מוחלט של כל המרחב ממחבלים שחדרו לארץ.
2. תפיסה מחודשת של כל אזור הגדר, בדגש על כל הנקודות שנפרצו, ואבטחה שוטפת של האזור.
3. יצירת איזון מחודש בגבול והחזרת מערך ההגנה לכשירות מלאה (תיקון הגדר, תיקון התצפיות, תיקון המוצבים שנפגעו).
4. הכנה לקראת כניסה קרקעית וביצוע פעולות התקפיות יזומות בשביל להבטיח שלא יהיו חדירות נוספות.

השבועות האלו היו די אינטנסיבים. המון משימות, המון נסיעות, המון כוננות, המון ירי, מעט שעות שינה, וגם כשיש אז רק בתוך הטנק, דריכות מוחלטת מחשש לנסיונות חדירה נוספים של מחבלים, פעילויות כאלו ואחרות שנועדו להבטיח הגנה איכותית (לפעמים ההגנה הכי טובה היא התקפה), ובעיקר חוסר ודאות לגבי מה עומד לקרות וכמה זמן זה עתיד להימשך. היחידה שלי הייתה פרוסה לאורך כל קו הגבול וכל הזמן החלפנו גזרה. לפעמים היינו שוהים במקום מסוים רק 24 שעות, לפעמים ארבעה ימים, זה כל הזמן השתנה, כנ"ל הכוחות שעבדנו איתם. יצא לי לבקר בלא מעט מהקיבוצים שאת השמות שלהם בטח שמעתם אין ספור פעמים בחדשות. מראות לא קלים בכלל, בטח בתור קיבוצניק בעצמי, אבל אין כל כך הזדמנות לשקוע במחשבות האלו.

זה משהו שזכרתי מצוק איתן וחזר על עצמו לגמרי גם עכשיו - בזמן לחימה אתה בניתוק רגשי מוחלט. אין אפשרות אחרת. כל סיפורי הזוועות למיניהם, החברים מהפלוגה שנפגעים, הגיבורים שהשמות שלהם מתפרסמים מדי בוקר, המראות, העדויות - כל זה לא חודר איזו שכבה מסוימת במוח. יצא לי לדבר עם לידור והוא שאל אותי אם אני לא מפחד, ועניתי שכן ולא. זה מאוד מסובך, ואולי אחרי המלחמה כשהראש יהיה יותר נקי יהיה יותר פשוט להסביר, אבל בינתיים אומר שתמיד יש חשש פנימי, ומי שיגיד שאין לו פשוט משקר. מצד שני, אתה פה מסיבה מסוימת. בכל פעם שאני חושב על החטופים שנמצאים שם בפנים, או על המחבלים המחופרים במנהרות, אני מתמלא בזעם ונחישות, וברור לי שאנחנו פה עד שכולם יחזרו הביתה, ועד שחמאס יושמד באופן מוחלט. מעבר לזה, בזמן לחימה, בזמן שאני בטנק, הדבר היחיד שיש לי בראש זה הפעולות שאני צריך לבצע והמשימה שאנחנו לוקחים בה חלק. כאילו כל מה שקיים בעולם זה אתה, הכוחות שלידך, והאויב שמולך. לא שום דבר אחר. אתה רגוע וממוקד ולא נותן לשום דבר אחר להשפיע אליך. ניתוק. אין דרך אחרת.

מרגע שהחלה הכניסה הקרקעית האופי של המשימות שלנו מעט השתנה. אילו הייתי סדירניק, כנראה שהייתי כבר מזמן איפשהו ליד הים בעזה, ובטח שלא הייתי יכול לכתוב את ההודעה הזו. כוחות המילואים ברובם עושים דברים אחרים, שיכולים לכלול גם כניסות ופעולות בתוך שטח הרצועה. חלק מהחטיבה שלי ספציפית גם לקח חלק בכיבוש אזור מאוד עוין. בשאר הזמן כן יש קצת ירידה באינטסיביות, בעיקר כי רוב הכוח שלהם כנראה מופנה כרגע כלפי הכוחות שלנו שנמצאים בפנים. אז בימים האחרונים היה קצת יותר זמן להתקלח, לישון כמו שצריך ולאכול אוכל נורמלי. לרסלינג אגב אין בי טיפה של פנאי לצערי, זה מסוג הדברים ששייכים למציאות אחרת.

אני בסדר גמור. היו לנו נפגעים בפלוגה. אחד הקצינים, בחור זהב שהכרתי עוד מהסדיר, איבד את עין ימין מפגיעת רסיסים. בטנק נוסף שנפגע יש שני פצועים, טען שחטף כוויות בידיים וברגליים משריפה בטנק, ותותחן שאיבד את ההכרה משאיפת עשן ופונה במצב קשה. בינתיים הוא התעורר ומצבו טוב, למרות שיש לו עוד שיקום ארוך לפניו. היו טנקים נוספים שנפגעו מנ"ט, אבל או שהמעיל רוח עצר אותם, או שהפגיעה לא הייתה משמעותית ואנשי הצוות בסדר. טנק זה דבר חזק.

ואנחנו ממשיכים. כתבתי את זה בפעם הקודמת ואני אמשיך ואחזור על זה - אנחנו מפרקים אותם. כל מה שאתם שומעים בטלוויזיה או ב-Ynetים למיניהם, תאמינו לי שזה מידע חלקי שמגיע אליכם בדיליי. גם אם נראה לפעמים שהדברים לא זזים, שזה מתקדם לאט, שלא קורה כלום, אני אומר לכם באחריות שאין דקה שבה אנחנו לא מפוצצים, יורים, משמידים, כובשים והורגים מחבלים איפשהו. יש כל כך הרבה פעולות שקורות בכל רגע נתון, וההתקדמות של הכוחות, טפו טפו, נראית בינתיים מצוין.

אני לא יודע מה התוכנית הגדולה וכמה זמן המצב הזה עתיד להימשך. הפרשנות שלי טובה בדיוק כמו שלכם, אבל כרגע מה שאני מעריך זה כיבוש מוחלט של צפון הרצועה בשבועות הקרובים, ואז מעבר הדרגתי לעבר החלק הדרומי. כמובן שיש ברקע כל כך הרבה משתנים נוספים, כמו חיזבאלללה הארורים בצפון, נושא החטופים, התימנים ההזויים ואיו"ש שיכולה פתאום להתעורר (למרות שגם שם אנחנו עובדים חזק מאוד). אני אישית לא רואה מצב שהמלחמה בעזה "תיגמר" עד סוף 2023 (הכוונה לגיוס המילואים הרחב), ובכל מקרה מתישהו בטווח זמן של השנתיים הקרובות אני בטוח בוודאות מוחלטת שגם תהיה לחימה בלבנון, ברגע שנוציא את חמאס מהמשוואה.

בכל מקרה, אנחנו פה בשביל להשמיד אותם, ולהבטיח שמה שקרה ב-7.10 לא יחזור על עצמו. תמשיכו להיות חזקים מאחורה, אין דבר שמחזק אותנו יותר מהתמיכה שאנחנו מקבלים. המורל עדיין גבוה, הנחישות בשמיים, וכולם מקדימה מבינים את גודל השעה. 

אוהב את כולכם. ועכשיו אם תסלחו לי, הלכתי להכניס את עצמי ואת כל הדברים שלי למכונת כביסה.

[DarkArts]

(11-15-2023, 02:58 PM)RoeeHardy כתב:  שוב בבית. הפעם לזמן קצת יותר ארוך, וחשבתי שזו הזדמנות טובה לשתף קצת במה שעובר עלינו אחרי כמעט חודש וחצי של ריחוק. אני לא אכנס יותר מדי לעומק הפרטים מטעמי ביטחון מידע (לא שאני חושד שמרגלים איראנים קוראים פה, אבל מי יודע, תמיד חשדתי בליעוז), אבל כן אתן איזו תמונה כללית.

אז למי שלא יודע, אני שריונר. קצת רקע למי שפחות מכיר - בטנק יש ארבעה תפקידים: נהג, טען (זה שטוען פגזים), תותחן (זה שמכוון ויורה) ומפקד. בשירות הסדיר שלי הייתי מפקד טנק, כולל במבצע צוק איתן, ובמילואים אני טען ביחידת שריון מיוחדת שבה כל המפקדים הם רק קצינים. המבין יבין.

הוקפצנו בשלב מאוד מוקדם כבר בשבת ההיא. לא היה יותר מדי זמן לחשוב, אספתי מהר מהבית כל מה שהיה נראה לי נחוץ, נסעתי לאסוף כמה חבר'ה מהפלוגה, והמשכנו דרומה. מרגע שהגענו לבסיס התחלנו לאורך כל הלילה לעבוד על הטנקים במטרה להוציא כמה שיותר מהר צוותים ללחימה. היו לנו באותו זמן רק ארבעה טנקים זמינים (הניסיון להשיג ציוד בצה"ל בזמן מלחמה, אפילו טנקים, זה בלאגן שקשה אפילו להתחיל להסביר), וברגע שהם היו מוכנים הצוותים עלו עליהם וטסו לאזור עוטף עזה. רוב הפלוגה נותרה בשלב הזה מאחור לעוד מספר ימים, עד שהגיעו טנקים נוספים שעל אחד מהם גם אני והצוות שלי עלינו, והצטרפנו לשאר.

בשלושת השבועות הראשונים שעד הכניסה הקרקעית לעומק השטח, הלחימה התנהלה במספר שלבים:
1. השתלטות מחודשת על כל הקיבוצים והיישובים שנפגעו וטיהור מוחלט של כל המרחב ממחבלים שחדרו לארץ.
2. תפיסה מחודשת של כל אזור הגדר, בדגש על כל הנקודות שנפרצו, ואבטחה שוטפת של האזור.
3. יצירת איזון מחודש בגבול והחזרת מערך ההגנה לכשירות מלאה (תיקון הגדר, תיקון התצפיות, תיקון המוצבים שנפגעו).
4. הכנה לקראת כניסה קרקעית וביצוע פעולות התקפיות יזומות בשביל להבטיח שלא יהיו חדירות נוספות.

השבועות האלו היו די אינטנסיבים. המון משימות, המון נסיעות, המון כוננות, המון ירי, מעט שעות שינה, וגם כשיש אז רק בתוך הטנק, דריכות מוחלטת מחשש לנסיונות חדירה נוספים של מחבלים, פעילויות כאלו ואחרות שנועדו להבטיח הגנה איכותית (לפעמים ההגנה הכי טובה היא התקפה), ובעיקר חוסר ודאות לגבי מה עומד לקרות וכמה זמן זה עתיד להימשך. היחידה שלי הייתה פרוסה לאורך כל קו הגבול וכל הזמן החלפנו גזרה. לפעמים היינו שוהים במקום מסוים רק 24 שעות, לפעמים ארבעה ימים, זה כל הזמן השתנה, כנ"ל הכוחות שעבדנו איתם. יצא לי לבקר בלא מעט מהקיבוצים שאת השמות שלהם בטח שמעתם אין ספור פעמים בחדשות. מראות לא קלים בכלל, בטח בתור קיבוצניק בעצמי, אבל אין כל כך הזדמנות לשקוע במחשבות האלו.

זה משהו שזכרתי מצוק איתן וחזר על עצמו לגמרי גם עכשיו - בזמן לחימה אתה בניתוק רגשי מוחלט. אין אפשרות אחרת. כל סיפורי הזוועות למיניהם, החברים מהפלוגה שנפגעים, הגיבורים שהשמות שלהם מתפרסמים מדי בוקר, המראות, העדויות - כל זה לא חודר איזו שכבה מסוימת במוח. יצא לי לדבר עם לידור והוא שאל אותי אם אני לא מפחד, ועניתי שכן ולא. זה מאוד מסובך, ואולי אחרי המלחמה כשהראש יהיה יותר נקי יהיה יותר פשוט להסביר, אבל בינתיים אומר שתמיד יש חשש פנימי, ומי שיגיד שאין לו פשוט משקר. מצד שני, אתה פה מסיבה מסוימת. בכל פעם שאני חושב על החטופים שנמצאים שם בפנים, או על המחבלים המחופרים במנהרות, אני מתמלא בזעם ונחישות, וברור לי שאנחנו פה עד שכולם יחזרו הביתה, ועד שחמאס יושמד באופן מוחלט. מעבר לזה, בזמן לחימה, בזמן שאני בטנק, הדבר היחיד שיש לי בראש זה הפעולות שאני צריך לבצע והמשימה שאנחנו לוקחים בה חלק. לא שום דבר אחר. אתה רגוע וממוקד ולא נותן לשום דבר להשפיע אליך. באותם רגעים הדבר היחיד שקיים בעולם זה אתה, הכוחות שלידך, והאויב שמולך. ניתוק. אין דרך אחרת.

מרגע שהחלה הכניסה הקרקעית האופי של המשימות שלנו מעט השתנה. אילו הייתי סדירניק, כנראה שהייתי כבר מזמן איפשהו ליד הים בעזה, ובטח שלא הייתי יכול לכתוב את ההודעה הזו. כוחות המילואים ברובם עושים דברים אחרים, שיכולים לכלול גם כניסות ופעולות בתוך שטח הרצועה. חלק מהחטיבה שלי ספציפית גם לקח חלק בכיבוש אזור מאוד עוין. בשאר הזמן כן יש קצת ירידה באינטסיביות, בעיקר כי רוב הכוח שלהם כנראה מופנה כרגע כלפי הכוחות שלנו שנמצאים בפנים. אז בימים האחרונים היה קצת יותר זמן להתקלח, לישון כמו שצריך ולאכול אוכל נורמלי. לרסלינג אגב אין בי טיפה של פנאי לצערי, זה מסוג הדברים ששייכים למציאות אחרת.

אני בסדר גמור. היו לנו נפגעים בפלוגה. אחד הקצינים, בחור זהב שהכרתי עוד מהסדיר, איבד את עין ימין מפגיעת רסיסים. בטנק נוסף שנפגע יש שני פצועים, טען שחטף כוויות בידיים וברגליים משריפה בטנק, ותותחן שאיבד את ההכרה משאיפת עשן ופונה במצב קשה. בינתיים הוא התעורר ומצבו טוב, למרות שיש לו עוד שיקום ארוך לפניו. היו טנקים נוספים שנפגעו מנ"ט, אבל או שהמעיל רוח עצר אותם, או שהפגיעה לא הייתה משמעותית ואנשי הצוות בסדר. טנק זה דבר חזק.

ואנחנו ממשיכים. כתבתי את זה בפעם הקודמת ואני אמשיך ואחזור על זה - אנחנו מפרקים אותם. כל מה שאתם שומעים בטלוויזיה או ב-Ynetים למיניהם, תאמינו לי שזה מידע חלקי שמגיע אליכם בדיליי. גם אם נראה לפעמים שהדברים לא זזים, שזה מתקדם לאט, שלא קורה כלום, אני אומר לכם באחריות שאין דקה שבה אנחנו לא מפוצצים, יורים, משמידים, כובשים והורגים מחבלים איפשהו. יש כל כך הרבה פעולות שקורות בכל רגע נתון, וההתקדמות של הכוחות, טפו טפו, נראית בינתיים מצוין.

אני לא יודע מה התוכנית הגדולה וכמה זמן המצב הזה עתיד להימשך. הפרשנות שלי טובה בדיוק כמו שלכם, אבל כרגע מה שאני מעריך זה כיבוש מוחלט של צפון הרצועה בשבועות הקרובים, ואז מעבר הדרגתי לעבר החלק הדרומי. כמובן שיש ברקע כל כך הרבה משתנים נוספים, כמו חיזבאלללה הארורים בצפון, נושא החטופים, התימנים ההזויים ואיו"ש שיכולה פתאום להתעורר (למרות שגם שם אנחנו עובדים חזק מאוד). אני אישית לא רואה מצב שהמלחמה בעזה "תיגמר" עד סוף 2023 (הכוונה לגיוס המילואים הרחב), ובכל מקרה מתישהו בטווח זמן של השנתיים הקרובות אני בטוח בוודאות מוחלטת שגם תהיה לחימה בלבנון, ברגע שנוציא את חמאס מהמשוואה.

בכל מקרה, אנחנו פה בשביל להשמיד אותם, ולהבטיח שמה שקרה ב-7.10 לא יחזור על עצמו. תמשיכו להיות חזקים מאחורה, אין דבר שמחזק אותנו יותר מהתמיכה שאנחנו מקבלים. המורל עדיין גבוה, הנחישות בשמיים, וכולם מקדימה מבינים את גודל השעה. 

אוהב את כולכם. ועכשיו אם תסלחו לי, הלכתי להכניס את עצמי ואת כל הדברים שלי למכונת כביסה.

פאקינג מלך.

[Agent O22]

לא אצטט כדי לא להספים את אורך העמוד, אבל בזכות אנשים כמוך אני ישן טוב בלילה
תחכה לי עוד כמה שבועות החלמה אני חוזר לעזור לך אח יקר

[KB24]

(11-15-2023, 02:58 PM)RoeeHardy כתב:  שוב בבית. הפעם לזמן קצת יותר ארוך, וחשבתי שזו הזדמנות טובה לשתף קצת במה שעובר עלינו אחרי כמעט חודש וחצי של ריחוק. אני לא אכנס יותר מדי לעומק הפרטים מטעמי ביטחון מידע (לא שאני חושד שמרגלים איראנים קוראים פה, אבל מי יודע, תמיד חשדתי בליעוז), אבל כן אתן איזו תמונה כללית.

אז למי שלא יודע, אני שריונר. קצת רקע למי שפחות מכיר - בטנק יש ארבעה תפקידים: נהג, טען (זה שטוען פגזים), תותחן (זה שמכוון ויורה) ומפקד. בשירות הסדיר שלי הייתי מפקד טנק, כולל במבצע צוק איתן, ובמילואים אני טען ביחידת שריון מיוחדת שבה כל המפקדים הם רק קצינים. המבין יבין.

הוקפצנו בשלב מאוד מוקדם כבר בשבת ההיא. לא היה יותר מדי זמן לחשוב, אספתי מהר מהבית כל מה שהיה נראה לי נחוץ, נסעתי לאסוף כמה חבר'ה מהפלוגה, והמשכנו דרומה. מרגע שהגענו לבסיס התחלנו לאורך כל הלילה לעבוד על הטנקים במטרה להוציא כמה שיותר מהר צוותים ללחימה. היו לנו באותו זמן רק ארבעה טנקים זמינים (הניסיון להשיג ציוד בצה"ל בזמן מלחמה, אפילו טנקים, זה בלאגן שקשה אפילו להתחיל להסביר), וברגע שהם היו מוכנים הצוותים עלו עליהם וטסו לאזור עוטף עזה. רוב הפלוגה נותרה בשלב הזה מאחור לעוד מספר ימים, עד שהגיעו טנקים נוספים שעל אחד מהם גם אני והצוות שלי עלינו, והצטרפנו לשאר.

בשלושת השבועות הראשונים שעד הכניסה הקרקעית לעומק השטח, הלחימה התנהלה במספר שלבים:
1. השתלטות מחודשת על כל הקיבוצים והיישובים שנפגעו וטיהור מוחלט של כל המרחב ממחבלים שחדרו לארץ.
2. תפיסה מחודשת של כל אזור הגדר, בדגש על כל הנקודות שנפרצו, ואבטחה שוטפת של האזור.
3. יצירת איזון מחודש בגבול והחזרת מערך ההגנה לכשירות מלאה (תיקון הגדר, תיקון התצפיות, תיקון המוצבים שנפגעו).
4. הכנה לקראת כניסה קרקעית וביצוע פעולות התקפיות יזומות בשביל להבטיח שלא יהיו חדירות נוספות.

השבועות האלו היו די אינטנסיבים. המון משימות, המון נסיעות, המון כוננות, המון ירי, מעט שעות שינה, וגם כשיש אז רק בתוך הטנק, דריכות מוחלטת מחשש לנסיונות חדירה נוספים של מחבלים, פעילויות כאלו ואחרות שנועדו להבטיח הגנה איכותית (לפעמים ההגנה הכי טובה היא התקפה), ובעיקר חוסר ודאות לגבי מה עומד לקרות וכמה זמן זה עתיד להימשך. היחידה שלי הייתה פרוסה לאורך כל קו הגבול וכל הזמן החלפנו גזרה. לפעמים היינו שוהים במקום מסוים רק 24 שעות, לפעמים ארבעה ימים, זה כל הזמן השתנה, כנ"ל הכוחות שעבדנו איתם. יצא לי לבקר בלא מעט מהקיבוצים שאת השמות שלהם בטח שמעתם אין ספור פעמים בחדשות. מראות לא קלים בכלל, בטח בתור קיבוצניק בעצמי, אבל אין כל כך הזדמנות לשקוע במחשבות האלו.

זה משהו שזכרתי מצוק איתן וחזר על עצמו לגמרי גם עכשיו - בזמן לחימה אתה בניתוק רגשי מוחלט. אין אפשרות אחרת. כל סיפורי הזוועות למיניהם, החברים מהפלוגה שנפגעים, הגיבורים שהשמות שלהם מתפרסמים מדי בוקר, המראות, העדויות - כל זה לא חודר איזו שכבה מסוימת במוח. יצא לי לדבר עם לידור והוא שאל אותי אם אני לא מפחד, ועניתי שכן ולא. זה מאוד מסובך, ואולי אחרי המלחמה כשהראש יהיה יותר נקי יהיה יותר פשוט להסביר, אבל בינתיים אומר שתמיד יש חשש פנימי, ומי שיגיד שאין לו פשוט משקר. מצד שני, אתה פה מסיבה מסוימת. בכל פעם שאני חושב על החטופים שנמצאים שם בפנים, או על המחבלים המחופרים במנהרות, אני מתמלא בזעם ונחישות, וברור לי שאנחנו פה עד שכולם יחזרו הביתה, ועד שחמאס יושמד באופן מוחלט. מעבר לזה, בזמן לחימה, בזמן שאני בטנק, הדבר היחיד שיש לי בראש זה הפעולות שאני צריך לבצע והמשימה שאנחנו לוקחים בה חלק. לא שום דבר אחר. אתה רגוע וממוקד ולא נותן לשום דבר להשפיע אליך. באותם רגעים הדבר היחיד שקיים בעולם זה אתה, הכוחות שלידך, והאויב שמולך. ניתוק. אין דרך אחרת.

מרגע שהחלה הכניסה הקרקעית האופי של המשימות שלנו מעט השתנה. אילו הייתי סדירניק, כנראה שהייתי כבר מזמן איפשהו ליד הים בעזה, ובטח שלא הייתי יכול לכתוב את ההודעה הזו. כוחות המילואים ברובם עושים דברים אחרים, שיכולים לכלול גם כניסות ופעולות בתוך שטח הרצועה. חלק מהחטיבה שלי ספציפית גם לקח חלק בכיבוש אזור מאוד עוין. בשאר הזמן כן יש קצת ירידה באינטסיביות, בעיקר כי רוב הכוח שלהם כנראה מופנה כרגע כלפי הכוחות שלנו שנמצאים בפנים. אז בימים האחרונים היה קצת יותר זמן להתקלח, לישון כמו שצריך ולאכול אוכל נורמלי. לרסלינג אגב אין בי טיפה של פנאי לצערי, זה מסוג הדברים ששייכים למציאות אחרת.

אני בסדר גמור. היו לנו נפגעים בפלוגה. אחד הקצינים, בחור זהב שהכרתי עוד מהסדיר, איבד את עין ימין מפגיעת רסיסים. בטנק נוסף שנפגע יש שני פצועים, טען שחטף כוויות בידיים וברגליים משריפה בטנק, ותותחן שאיבד את ההכרה משאיפת עשן ופונה במצב קשה. בינתיים הוא התעורר ומצבו טוב, למרות שיש לו עוד שיקום ארוך לפניו. היו טנקים נוספים שנפגעו מנ"ט, אבל או שהמעיל רוח עצר אותם, או שהפגיעה לא הייתה משמעותית ואנשי הצוות בסדר. טנק זה דבר חזק.

ואנחנו ממשיכים. כתבתי את זה בפעם הקודמת ואני אמשיך ואחזור על זה - אנחנו מפרקים אותם. כל מה שאתם שומעים בטלוויזיה או ב-Ynetים למיניהם, תאמינו לי שזה מידע חלקי שמגיע אליכם בדיליי. גם אם נראה לפעמים שהדברים לא זזים, שזה מתקדם לאט, שלא קורה כלום, אני אומר לכם באחריות שאין דקה שבה אנחנו לא מפוצצים, יורים, משמידים, כובשים והורגים מחבלים איפשהו. יש כל כך הרבה פעולות שקורות בכל רגע נתון, וההתקדמות של הכוחות, טפו טפו, נראית בינתיים מצוין.

אני לא יודע מה התוכנית הגדולה וכמה זמן המצב הזה עתיד להימשך. הפרשנות שלי טובה בדיוק כמו שלכם, אבל כרגע מה שאני מעריך זה כיבוש מוחלט של צפון הרצועה בשבועות הקרובים, ואז מעבר הדרגתי לעבר החלק הדרומי. כמובן שיש ברקע כל כך הרבה משתנים נוספים, כמו חיזבאלללה הארורים בצפון, נושא החטופים, התימנים ההזויים ואיו"ש שיכולה פתאום להתעורר (למרות שגם שם אנחנו עובדים חזק מאוד). אני אישית לא רואה מצב שהמלחמה בעזה "תיגמר" עד סוף 2023 (הכוונה לגיוס המילואים הרחב), ובכל מקרה מתישהו בטווח זמן של השנתיים הקרובות אני בטוח בוודאות מוחלטת שגם תהיה לחימה בלבנון, ברגע שנוציא את חמאס מהמשוואה.

בכל מקרה, אנחנו פה בשביל להשמיד אותם, ולהבטיח שמה שקרה ב-7.10 לא יחזור על עצמו. תמשיכו להיות חזקים מאחורה, אין דבר שמחזק אותנו יותר מהתמיכה שאנחנו מקבלים. המורל עדיין גבוה, הנחישות בשמיים, וכולם מקדימה מבינים את גודל השעה. 

אוהב את כולכם. ועכשיו אם תסלחו לי, הלכתי להכניס את עצמי ואת כל הדברים שלי למכונת כביסה.

כיף גדול לקבל סימני חיים ולדעת שאתה (וכל משתמש בפורום שמעדכן על מצבו) בסדר.

יוצא לי לחשוב לא מעט על החברים שלנו בפורום שלוקחים חלק בלחימה ולקוות שאתם בסדר.

תמשיכו בעבודה הטובה אלופים ותשמרו על עצמכם.

[Bam Bam Bigelow]

רועי אתה מלך - תרתי משמע (באם באם הבין).

אני יכול להזדהות איתך שבתור מילואימניק זה בהחלט לא כמו בסדיר, ופשוט להוריד את הכובע ולהגיד לך תודה.