Off topic - כל מה שלא היאבקות

[RoeeHardy]

והנה המשך הרשימה עם שמות שלא יכולתי שלא להזכיר בקטנה:

אודיסאה בחלל - תכל'ס? אם לא חוק הבמאי אחד=סרט אחד, הוא היה צריך להיות בעשירייה.

ד"ר סטריינג'לאב - ע"ע אודיסאה בחלל. זה אחד הסרטים הכי מטורללים שראיתי בחיים שלי, ובקטע הכי טוב שיש.

הניצוץ  - טוב הרי אמרתי שקובריק לבד יכול להרכיב חצי רשימה, והסרט הזה ספציפית היה הראשון שהדגים לי איך אפשר לעשות אימה בלי להתבסס על ג'אמפ סקארס זולים. סרט שנכנס מתחת לעור ולא מרפה.

שבעה חטאים - סרט מדהים ועוכר שלווה. הפסיד למועדון קרב בנקודות. אני כן אומר לזכותו שיש לו כתוביות פתיחה טובות יותר: 




ביג לבובסקי - הזכרתי אותו בקטנה בתור מי שאיבד את המקום שלו ברשימה בגלל ארץ קשוחה, אז זו ההזדמנות לפרגן לאחד הסרטים הכי גאוניים והכי מצחיקים שנוצרו. מבריק בכל שוט, בכל סצנה. אי אפשר להפסיק לצפות בו, ואי אפשר שלא לגלות דברים חדשים בכל צפייה.

קן הקוקיה - עוד סרט שכואב לי שלא נכנס לעשירייה. למה? כי ג'ק ניקולסון נתן בסרט הזה את תצוגת המשחק האהובה עלי בכל הזמנים, כי האחות רטשד היא אחת הנבליות הגדולות בכל הזמנים, וכי היה לי קשה להירדם בלילה מרוב שהייתי עצוב על איך שהוא נגמר.

המופע של טרומן - סרט מושלם. באמת. העובדה שמצמצמים אותו לפעמים לכדי סרט גימיק ש"חזה את העתיד" עושה לו עוול ענק. הוא הרבה יותר מזה. סרט שמדייק ופוגע בול בכל כך הרבה אספקטים. מגיע לו בעתיד פוסט ארוך יותר.

כמעט כל הסרטים של כריסטופר נולאן שלא הופיעו פה - ממנטו, יוקרה, התחלה, בין כוכבים, דנקרק, טנט. כל אחד מהם הברקה ומיינד פאק בתחומו. קולנוע שכאילו הומצא במיוחד בשבילי.

רעם טרופי - ואפרופו קולנוע שהומצא בשבילי, יש מצב שזה הסרט הכי מצחיק שראיתי בחיים שלי. לדייק בדרמות זה דבר אחד, אבל לדייק בקומדיות זה הרבה יותר קשה. ואני? אני אוהב פארודיות, אני אוהב סרטים של הוליווד על הוליווד, אז בוודאי שאני מאוד אוהב פארודיות על סרטים של הוליווד על הוליווד.

הערת שוליים - הסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי. אני רק חושב על "מצודתו של פרופסור שקולניק" ויש לי צמרמורת.

אני והחבר'ה + בחזרה לעתיד - אני שם את שני הסרטים האלו ביחד למרות שאין ביניהם שום קשר (למעט העובדה שהם יצאו כמעט באותו זמן). אלו שני סרטי ה-Feel good שלי, סרטים שהייתי רוצה להשתתף בהם לא כשחקן, אלא כדמות. סרטים שמעוררים נוסטגליה וגעגוע למציאות שחלפה ולא תשוב, למרות ששניהם נוצרו הרבה לפני שאני אישית הייתי בתכנון. כשאני כותב בחזרה לעתיד אגב אני מתכוון רק לראשון, האחרים הם.... ממש בסדר.

מולאן - כי זה סרט דיסני האהוב עלי, עוד סרט שמגיע לו הרבה יותר מסתם שורה וחצי של המלצה, אז בינתיים רק אניח פה את הסצנה הזו שהיא עוד דוגמה נהדרת לתמצית הקולנוע מבחינתי, ולמה שהוא יכול לעורר בלי אפילו מילה אחת של דיאלוג: 




כוח משיכה - עוד סרט שממש דגדג לי להכניס לעשירייה. סרט שמתפקד בו זמנית כסרט אימה עם כמה סצנות שעושות מחנק בגרון, סרט מתח שמשאיר אותך דרוך לכל אורכו, סרט דרמה סוחט דמעות וסרט מד"ב ריאליסטי להחריד שהוא גם הישג טכנולוגי יוצא דופן בעשייה שלו. אני יכול לצפות בו שוב ושוב, ועדיין להיות בשיא המתח איפה שצריך בכל פעם מחדש.

בירדמן - והנה דל"פ: אני מת על הסרט הזה. אני מת על הצילום הרציף של עמנואל לובצקי שהוא הרבה מעבר לסתם גימיק בעיניי (למי ששם לב למוטיב המציאות מול הדמיון שחזר פה). אני מת על כל השחקנים פה, על התסריט הנהדר והחד, על הסצנה בטיימס סקוואר, על הכל. אוסקר מהמוצדקים שראיתי וסרט אנדרייטד בטירוף לדעתי ביחס לאיך שהוא התקבל על ידי לא מעט אנשים.

שודדי הקאריביים (הטרילוגיה המקורית, לא שום דבר שיצא אחר כך) - לא, שודדי הקאריביים הם לא מהסרטים הכי טובים בכל הזמנים. מה הם כן? חלק מסרטי הקיץ (בלוקבאסטרים) הטובים בכל הזמנים. גם זה בסוף קולנוע לכל דבר ועניין. אלו סרטים שהשקיעו בדמויות, בתסריט, בבניית העולם, בפסקול, בסיפור, בעלילה, בויזואליה ובאפקטים הרבה מעבר למה שאפשר לצפות בסרטים מהסוג הזה. סרטים שמצליחים להשיג את האיזון המדויק בין תחושה של איום אמיתי מצד הנבלים שלהם, לבין כיף לא מחייב שלא לוקח את עצמו ברצינות. אני כבר לא זוכר את כמות הפעמים שצפיתי בסרטים האלו. הלוואי וכל שנה היה משהו ברמה שלהם.

דוגמה לכמה הם בעצם מבריקים? הנה הסצנה הראשונה של קפטן ג'ק ספארו, שבקליפת אגוז מראה ומלמדת אותנו כל מה שאנחנו צריכים לדעת על הדמות שלו, ועל סוג הסרט שבו אנו הולכים לצפות (וכל זה עם בקושי שלוש שורות של דיאלוג):




טרילוגיית הקורנטו - ואפרופו סרטים שראיתי אין סוף פעמים, מי שמחפש סרטים סופר מצחיקים וסופר שנונים שאפשר לראות שוב ושוב - שירוץ לראות. גם כאן יש סצנה שאני לא יכול לדלג עליה סתם ככה, בחירה כל כך מדויקת של שיר לסיטואציה שנדמה שהוא נכתב במיוחד בשבילה: 




שליחות קטלנית 1+2 - הראשון הוא סרט מהסוג שכבר לא עושים יותר, יותר סרט מתח מאשר אקשן. כזה שלא מנסה לסנוור בפיצוצים מוגזמים ואפקטים שמנוגדים לחוקי הפיזיקה, אלא פשוט מציג מרדף ומצוד חסר סיכויים של צמד בני אדם מול מכונת הרג קטלנית. השני הוא בעיניי סרט האקשן הקלאסי האולטימטיבי, אפילו יותר ממת לחיות שיש לי פינה חמה בלב בשבילו. 

אבל מה שהופך את צמד הסרטים האלו ליותר מסתם עוד סרטי אקשן טובים הוא הסיפור החכם והרגיש שג'יימס קמרון שותל בין ירייה לירייה. קצת מצחיק לחשוב על זה, אבל דווקא סרטים שהסטריאוטיפ שלהם הוא הכי גברי מצ'ואיסטי שיש (בכל זאת, סרטי אקשן של שוורצנגר) הם סרטים ששמים במרכזם דמות נשית שאת רוב המאורעות אנו בכלל חווים דרכה, דמות שצומחת והופכת מעלמה במצוקה לאישה חזקה ולא פראיירית שיודעת להגן על עצמה, ולא מפחדת לקום, ליפול, לקום שוב, ולהלחם בכוחות חזקים ממנה.

לצד אלו, עוד הרבה לפני שהמונח "גבריות רעילה" היה קיים, הסרט הזה הדגים את הצדדים הטובים של הסטריאוטיפ הגברי, את הנכונות להגן בכל מצב על האנשים שאתה אוהב, גם במחיר של הקרבה עצמית, אם זה הדבר שצריך לעשות. בסרט הראשון זה היה בין בני זוג, ובסרט השני בין אב ובנו. כן, לא להאמין, אבל סרט אקשן על ארנולד שוורצנגר בתור רובוט חסר רגשות הוא סרט שמביא אותי לסף דמעות.

סצנה זכורה אחרונה בהקשר הזה, כי גם הפעם הייתי חייב: