Off topic - כל מה שלא היאבקות

[RoeeHardy]

(02-27-2023, 01:03 PM)RM Punk כתב:  יאללה, מי שרוצה לאתגר את עצמו, בואו נראה אתכם:

https://www.fisheye.co.il/vote_best_movies/

למי שמעניין אותו, הנה התשובה המורחבת שלי.

אז איך לעזאזל בוחרים את עשרת הסרטים הטובים ביותר?

בהתחלה עשיתי לעצמי חיים קשים שלא לצורך. ניסיתי בטיפשותי ליצור רשימה שמצד אחד תייצג את ההעדפות האישיות שלי, את הסרטים שהשאירו עליי חותם משמעותי, ומצד שני כן תכיל איזשהו פן "אוניברסלי", כלומר, תהיה רשימה מייצגת ומקיפה של יצירות מופת מונומנטליות בלתי ניתנות לערעור, כזו שכל חובב קולנוע ממוצע יוכל להנהן בכובד ראש ולהסכים עם רובה. אבל רצונות ומציאות לחוד, ומהר מאוד הבנתי שזו משימה שנידונה לכישלון מפואר.

קודם כל, כי מי לעזאל אני הקטן שמתיימר לספק תשובה חד משמעית לשאלה כזו? עוד במהלך הניסיון להרכיב את רשימת המועמדים התברר לי כמה קלאסיקות גדולות בעצם עדיין לא ראיתי בכלל - יש ברפרטואר שלי מעט מאוד היצ'קוק, טרקובסקי, קורוסאווה או אורוסון וולס, כשזה מגיע לשמות כמו גודאר, פליני או ברגמן זה בכלל נהיה מביך, ואפילו אם שמים בצד את הענתיקות והולכים ליוצרים שעדיין מסתובבים בינינו, עדיין יש לי לא מעט חורים גדולים בפילמוגרפיות של סקורסזה, קופולה, ספילברג ועוד ועוד ועוד. 

הבעיה השנייה נגעה לקריטריונים, קרי, על פי מה בדיוק קובעים את טיבו של כל סרט ביחס לשאר? לפי ההשפעה התרבותית שהייתה לו? ההצלחה הביקורתית שלו? ההצלחה הקופתית? הרגש הוא מעורר? היותו פריצת דרך אומנותית? המסר שהוא מעביר? הפרסים שהוא זכה בהם? בקיצור, הרבה בלאגן וכאב ראש.

הפתרון לבעיה הזו היה לשים בצד את היומרה ופשוט לעשות את רשימת עשרת הסרטים הטובים ביותר "שלי". אלו סרטים שאני אמנם יכול לנתח בצורה קרה ולהסביר מה הופך אותם בעיניי לפיסות אומנות איכותיות של ממש, אבל לא זו הסיבה העיקרית שהם כאן. אפשר אולי לומר בפשטות שאלו עשרת הסרטים האהובים עליי, אבל זה קצת מעבר לזה. זו רשימה שהיא מעין תעודת הזהות הקולנועית שלי. מדובר בסרטים שמהווים עבורי נקודות ציון משמעותית, סרטים שהשפיעו עליי וגרמו לי לראות את העולם (הקולנועי והאמיתי) בצורה שונה. אלו סרטים שנוגעים בנקודות האישיות הכי עמוקות, סרטים שאני רואה בהם חלק מהפאזל שמגדיר אותי, את השאיפות שלי, החלומות שלי והפחדים שלי. סרטים שהראו לי כל אחד בתורו מה קולנוע מסוגל לעשות, ומה הוא יכול לגרום לי להרגיש.

גם המשימה הזו לא הייתה קלה בכלל, ולכן לאחר שאסיים לפרט על עשרת הנבחרים הסופיים אוסיף תגובה נוספת עם רשימת המועמדים המלאה שכמעט נכנסו. חלק מהרשימה הזו אולי תראה בנאלית להחריד בשביל בחור בן 29 שגדל על קולנוע מערבי, בחירות כאלו ואחרות אולי ירימו גבה או שתיים, אבל אני לא מחפש קונצנזוס, אלא בסך הכל להוסיף את התרומה הצנועה והאישית שלי למאגר הכולל.

הבהרה חשובה - למרות מה שכתבתי למעלה, כשהייתי צריך לצמצם את הרשימה הגדולה לעשרה הטובים ביותר בכל זאת החלתי על עצמי שני כללים מנחים, כאלו שיעזרו לי ליצור רשימה שמצד אחד תהיה מגוונת, ומצד שני תהיה כזו שבאמת אהיה שלם איתה מבחינת התאמתה לשאלה הגנרית "מהם הסרטים טובים ביותר":
1. מבחן הזמן - אין כאן שום סרט מ-15 השנים האחרונות. לא קבעתי את זה מראש כאיזשהו סף מחייב, אבל אני כן חושב שרק סרטים שצולחים את המבחן האכזרי הזה ראויים באמת להיחשב כחלק מהגדולים ביותר.
2. פסיפס - רק סרט אחד מכל ז'אנר (עד כמה שניתן להגדיר אותו), ולא יותר מסרט אחד עבור כל במאי.

אוקיי, עכשיו אפשר סוף סוף להתחיל. הסדר הוא שרירותי לחלוטין.

ספרות זולה (קוונטין טרנטינו, 1994) - כן, אני יודע, זו אולי הבחירה הכי סאחית שקיימת בעולם. רק לפני כמה חודשים הסרט הזה זכה בעין הדג בתחרות הסרט הטוב ביותר של שנות ה-90. אבל מה אפשר לומר, כנראה שיש לכך סיבה טובה.

ספרות זולה הוא אולי הסרט היחיד אי פעם שברגע שהוא הסתיים והמסך החשיך, פתאום הרגשתי מעין עצב בלתי מוסבר. לא בגלל מה שקרה בסרט עצמו, אלא פשוט בגלל שלא רציתי שהסרט יגמר. כמו להתעורר מחלום טוב.

הגדולה של ספרות זולה בעייני נעוצה בעובדה שזה לא סרט שמתאר אירועים גדולים מהחיים או עוסק בנושאים מורכבים, הוא לא נודף סטייל יוצא דופן ולא מנסה בכוח להראות כמה צבעוני, חכם, שנון ומיוחד הוא, אלא כזה שלוקח סיטואציות כמעט יום-יומיות, עם דמויות שנראות ולבושות כמו אנשים רגילים ומנהלות שיחות מהסוג שנדמה שכולנו משתתפים בהן, ובעזרת כל הכלים הקולנועיים שעומדים לרשותו - הפסקול, התסריט, השחקנים, הצילום והמבנה של הסיפור - הופך אותן לרצף מהפנט של סצנות שמתחברות ליצירה שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים.

בתוך כל הדבר הזה, הדייט של ג'ון טרבולטה ואומה ת'ורמן הוא מועמד חזק להיות הסרט הקצר האהוב עליי אי פעם. המתח הלא מדובר ביניהם שהולך וצומח בכל שלב, חילופי המבטים במהלך תחרות הריקודים, הצורה בה הוא מדבר לעצמו במראה בשירותים, הנחישות שבה הוא פועל כדי להציל אותה. הפסקול שמלווה את רצף הסצנות האלו ממשיך עד היום להתנגן אצלי בפלייליסט די בקביעות, והשיר שפותח את החלק הזה (Let's stay together של אל גרין) גם היה שיר החופה בחתונה שלי לפני כמה חודשים.

ואם יש מסר אחד שנחקק בי מהצפייה בו, אחד שגם מתאים כמו כפפה לשם שלי, הוא מגיע מהמשפט האחרון בסרט (טוב נו, האחד לפני אחרון) - יש בעולם אנשים חלשים, ישנם אנשים רשעים, וכל מה שנשאר זה לנסות כמה שאפשר להיות הרועה.

סצנה זכורה: לא איזיקאיל 25:17, לא רויאל עם גבינה ולא המונולוג על שעון הזהב, רק רגע קטן ואינטימי בין שתי דמויות בסיומו של לילה זוועתי: 




פול מטאל ג'קט (סטנלי קובריק, 1987) - נמצא כאן תחת שני כובעים: בתור "סרט של קובריק" (שאם לא חוק הפסיפס כנראה היה ממלא כאן חצי רשימה) וגם על משבצת "הסרט הצבאי". בתור מישהו שהיה בלב עזה במבצע צוק איתן, מכל הסרטים שראיתי עד היום יש רק שניים שהצליחו לטעמי להעביר, ולו בקמצוץ, משהו שמתקרב לתחושה האמיתית של להיות חייל בשדה הקרב - דנקרק של כריסטופר נולאן והסרט הזה. כבודם של טוראי ריאן, צייד הצבאים ובמערב אין כל חדש במקומם, אבל מה שבעיניי שני הסרטים שהזכרתי הצליחו לתפוס זו הדקות החמקמקה של תחושת הסכנה והאימה שקיימת לאו דווקא ברגעי הקרב עצמם, אלא בכל מה שקורה ביניהם. 

אז למה בסוף בחרתי בפול מטאל ג'קט ולא בדנקרק? כי פול מטאל ג'ק בעיניי מצליח לדייק את התחושה הנלוות לשירות הצבאי בשני אספקטים שונים לחלוטין, לא רק אחד, וזה הישג באמת בלתי נתפס. את הסרט ראיתי לראשונה כנראה בעיתוי המושלם ביותר שאפשר לצפות בו מבחינת האימפקט שהוא מותיר אחריו – במהלך המסלול, בסיום ארבעה חודשי טירונות. לאחר מכן חשבתי עליו את מה שהיא כנראה הדעה הרווחת עליו - החצי הראשון (שמתאר את הכשרת הלוחמים) הוא "מופתי", השני (המלחמה בוייטנאם) הוא רק "סבבה". אלא שאז הגיע מבצע צוק איתן, ואחריו התחלתי להעריך אותו מחדש כיצירה שלמה.

מלחמות בסרטים לרוב מורכבת משרשרת של אירועים "גדולים", אבל הלחימה במציאות היא עסק הרבה יותר מורכב מזה. בזמן אמת אין בה שום דבר הירואי, מלהיב או מרגש. אומץ הוא לא יותר מסתם החלטה שמתקבלת בחלקיק שנייה, והמזל משחק תפקיד הרבה יותר גדול ממה שנדמה. במרבית הזמן אין לך שמץ של מושג מה אתה עושה ולמה אתה נמצא שם, ובו זמנית זה גם לא כל כך מעניין. אתה עובר איזשהו סוויץ' רגשי שקשה מאוד להסביר במילים, מעין הפעלת מנטליות של הישרדות, של הדחקה, של ניתוק, של דריכות, של קור רוח, של פעולה על פי אינסטינקט. הכל מתחיל ונגמר באויב שרוצה להרוג אותך, אויב שאתה רוב הזמן כמעט ולא רואה, וזה הדבר היחיד שקיים בעולם באותם רגעים.

המבט חסר ההבעה של החייל הפשוט בדנקרק היה המבט שלי במשך שבועיים, קרבות האויר המינימליסטים בדנקרק שמתחילים ונגמרים ואז שוב מתחילים בתוך שניות הם תמצית מדויקת להחריד של איך קרבות כאלו נראים באמת, ואני בכלל שריונר. המשימה הלכאורה טריוויאלית של לנסות לעבור צומת קטן באמצע שום מקום בפול מטאל ג'קט, כשהאיום היחיד הוא צלף בלתי נראה בנקודה לא ברורה, ממש כאילו נלקח ישירות מרחובות סג'עייה. אבל מכל הסצנות שגיליתי מחדש, זו שבאמת הייתה אגרוף בבטן הייתה "שירת המיקי מאוס" בסיום הסרט. מסוג הסצנות שאני לא חושב שאפשר באמת להבין עד שלא חווים אחת כזו במציאות.

"זה עולם של חרא, אבל אני חי, ואני לא מפחד".

סצנה זכורה: הפעם זה קל, סצנת הזובור הפלוגתי. נשים רגע את המלחמות בצד, אין אויב יותר קטלני בצבא מאשר הבדידות, אין מקום שמוציא ממך צדדים אפלים שלא חשבת שקיימים כמו הצבא, ואין סצנה שמצליחה להעביר את התחושות האלו יחד באותה אפקטיביות כמו זו:


 

פורסט גאמפ (רוברט זמקיס, 1994) - אם היו נוחתים חייזרים על כדור הארץ והייתי צריך לבחור סרט אחד להראות להם, זה היה זה.

פורסט גאמפ הוא הכל - הוא סרט נשכני, ביקורתי ועוקצני, אבל מלא אהבת אדם, חמלה ותקווה. סרט על כוחה של תמימות בעולם מנוקר שאיבד אותה. סרט ששובר לך את הלב ואז מרומם אותו לגבהים שלא חשבת שאפשר להגיע אליהם. סרט על בחור פשוט שחלק מהמאורעות הכי מכוננים במאה ה-20 עוברים לידו, אבל הוא בקושי שם לב ובוחר לייחס את אותה חשיבות דווקא לרגעים הקטנים, הבין אישיים, עם הדמויות השוליות וחסרות המעמד בחברה.

סרט על מישהו שלכאורה השיג הכל והיה בכל מקום, אבל בוחר פעם אחר פעם לחזור לכור מחצבתו בעיירה שכוחת אל באלבמה. סרט על החשיבות של משפחה, על הקרבה, על התגברות על מכשולים בלתי אפשריים. סרט שמעורר תחושת נוסטלגיה ומהווה מעין עוגן יציב של שפיות. סרט שלא בורח מהצרות הקיימות בעולם, לא מפחד להסתכל על הזוועות הגדולות והקטנות מהכי קרוב שאפשר, אבל אחד שיודע להחזיר לך את האמונה שבסוף יהיה טוב.

סרט שגורם לך להתרגש, לפחד, להזדעזע, לשמוח, לצחוק, לבכות, ואז לצחוק על עצמך שאתה בוכה. סרט שלוקח על עצמו את המשימה לדחוס חיים שלמים לתוך שעתיים ועומד בה בהצטיינות. סרט קטן ואישי שהוא בעצם הכי גדול ומדהים שיש. פורסט גאמפ הוא הכל.

סצנה זכורה: "אני לא זוכר כשנולדתי, אני לא זוכר מה קיבלתי בחג המולד הראשון שלי ואני לא זוכר את הטיול הראשון שיצאתי אליו, אבל אני כן זוכר את הרגע בו שמעתי לראשונה את הקול הכי מתוק בעולם", ואז המוזיקה כבר עושה את כל השאר. קולנוע, איזה יופי של דבר זה.




שר הטבעות (פיטר ג'קסון, 2003) - כי זו בעיניי הטרילוגיה הגדולה ביותר בכל הזמנים. כי אלו סרטי הפנטזיה הכי טובים שנעשו וכנראה יעשו. כי מרגע שראיתי אותם בפעם הראשונה הם נהיו אובססיה לא קטנה שלי במשך זמן רב. כי 20 שנה עברו ונדמה שהם רק הולכים ומשתבחים.

מה זה בעצם קולנוע? קולנוע הוא יצירת עולם שלא באמת קיים, הוא הפחת חיים בדמויות ומקומות שהיו עד לפני רגע איזו פינה נידחת במוחו של היוצר. לסרטי שר הטבעות אולי יש חומר מקור איכותי שהוא בפועל זה שראוי להרבה מהמחמאות, אבל מבחינתי מה שפיטר ג'קסון וחבורתו עשו כאן הוא מעשה בריאה של ממש. בניגוד לסרטים ישנים יותר שעדיין לא נהנו מפלאי הטכנולוגיה, ובניגוד לסרטים מודרניים שלפעמים מתבססים יותר מדי אך ורק עליה, שר הטבעות מאזן בצורה מושלמת בין הלוקיישנים הטבעיים והאפקטים המיוחדים, ויוצר עולם מופלא יותר מכל עולם קולנועי אחר שיצא לי לחוות. הארץ התיכונה של שר הטבעות על כל יצוריה, עריה וההיסטוריה שלה מרגישה כמו משהו שהוא בו זמנית מוכר, אמיתי ומוחשי, וגם מקום דמיוני ששייך לאיזשהו יקום מרוחק. 

שלושת הסרטים בעיניי הם מיקשה אחת וקשה לי להתייחס אליהם בנפרד, אבל אם אני ממש חייב לבחור זה יהיה שיבת המלך, בעיקר בזכות סצנה אחת - הקרב על מינאס טירית. המאבק בין הטוב והרע בעולם הוא אולי המוטיב הכי עתיק שקיים בסיפורים מאז ומתמיד. תשאלו את אדם וחוה. שר הטבעות, שנכתב כמעין אלגוריה על מלחמת העולם השנייה, הוא תמצית הסיפור הזה בגרסתו הבסיסית ביותר, והקרב על מינאס טירית הוא הקליימקס הגדול שמצליח לעמוד בבילד אפ של שלושה סרטים.

ההסתערות של אנשי רוהן הייתה ונשארה אחת הסצנות האהובות עליי אי פעם, והיא כנראה ההגדרה האולטימטיבית למילה "אפי". ברגע האפל ביותר, כשהתבוסה נראית בלתי נמנעת, כשכמות האורקים משתרעת עד לקצה האופק מול חומות העיר הבוערת, דווקא אז נשמעת תקיעת השופר, קרן של אור מופיעה, ויחד איתה כוחות הטוב שמסתכלים לרוע בלבן של העיניים, אך לא נרתעים ומסתערים קדימה כדי לנצח. כל קרב על עתיד האנושות (שהוא בעצם קרב בין טוב ורע) שאי פעם הוצג במדיום הקולנועי והטלוויזיוני, בין אם נסתכל על סטאר וורס, משחקי הכס, סיפורי נרניה או סרטי מארוול, לא משתווה בעיניי להתנגשות בין האנושות למפלצות של מורדור בשדות הפלנור שלמרגלות מינאס טירית. לא הייתה ולא תהיה סצנה גדולה יותר מזו.

ושוב זה השילוב הזה בין המוזיקה, הצילום, הפנים של השחקנים והטקסטים הנהדרים שמתמזגים יחד להרמוניה קולנועית שהיא אולי ההיפך הגמור מהמציאות כפי שתיארתי אותה בפסקה על פול מטאל ג'אקט, אבל היא משהו אחר, היא קיימת מעבר לגבולות הדמיון, היא לוקחת אותך מעבר למגבלות הזמן והמקום, היא מיתוס, והיא מעשה בריאה שנשאר איתך הרבה אחרי שהכתוביות עולות.

ה-סצנה:




ארץ קשוחה (האחים כהן, 2007) - אם שר הטבעות הוא סרט על ניצחון הטוב מול הרוע, ארץ קשוחה הוא כמו המכה הכואבת שמזכירה שבפועל זה לא באמת עובד ככה. זה לא סרט על תקווה או על ייאוש, הוא לא שופט את הדמויות שלו ולא מציע פתרונות, אלא מציג את המציאות כמו שהיא. לפעמים הטוב לא ייצא עם ידו על העליונה, לא תמיד יש תשובות לכל השאלות, והרוע עלול להתפשט ולכרסם בנו כמו מחלה. כמו השריף, שכבר לא מבין את העולם שהוא חי בו כמו בעבר, גם בי עם כל שנה שעוברת עולה וצפה התחושה שככל שאני מתבגר כך אני בעצם מבין פחות.

מעבר לזה, אמנם אני לא ידוע אם זה באמת המצב, אבל תמיד ראיתי בסרט הזה מעין אב רוחני של שובר שורות וסמוך על סול, שתיים מהסדרות האהובות עלי, אז יש פה הטייה מובנית. הנוף המדברי, השוטים הארוכים, הדמויות שמדברות בעיקר דרך הבעות, החמדנות ותאוות הבצע שנולדים כתגובה לקונפליקטים רגשיים בלתי פטורים, הדגש על ההשלכות שעלולות לנבוע מהבחירות שלנו, הטובות והרעות.

ואיך הסרט עצמו? האחים כהן מדגימים כאן כמה מהכללים הכי חשובים בקולנוע לדעתי. הראשון - תן לצופים להבין דברים לבד. אם הדמויות בסרט יודעות מה הן עושות, ואם התסריטאים מבינים למה הם מכוונים, גם הקהל יבין. השני - לפעמים Less is more. אם בכניסות הקודמות לרשימה שיבחתי את המוזיקה והצילום היצירתיים שמגיעים בדיוק במקומות הנכונים, כאן האחים מדגימים שגם בלי שום טריקים ועם דממה מוחלטת אפשר ליצור שעתיים מורטות עצבים. אה כן, ויש לי איזשהי חולשה טבעית כשזה מגיע לסרטים שבהם הגיבור עסוק בלברוח מאיזשהי מפלצת או כוח שגדול עליו פי כמה.

בפילמוגרפיה העשירה והמגוונת שלהם כנראה שכל אחד יכול למצוא את סרט האחים כהן שלו. מבחינתי זה לא פתוח לדיון בכלל, ועם כל אהבתי לביג לבובסקי, פארגו, ברטון פינק ואחי איפה אתה, בתור טיפוס שלוקח לפעמים את החיים יותר מדי ברצינות, ארץ קשוחה תמיד יהיה אצלי מספר אחת.

סצנה זכורה: האם החיים הם גורל ידוע מראש, מזל ומקריות, מערכת של שכר ועונש, או סדרה של אירועים שנתונים כולם בשליטתנו? בואו נטיל מטבע ונבדוק.




האביר האפל (כריסטופר נולאן, 2008) - הסרט שחותם את טרילוגיית "הטוב מול הרע" שלי, והסרט שבעצם התחיל את הכל.

כריסטופר נולאן הוא כמו במאי שנוצר במיוחד בשבילי. אני אוהב ומוקיר את כל הסרטים שלו, מ"ממנטו" שדפק לי את המוח אי שם בגיל 16, דרך בין כוכבים המושמץ (שלא בצדק לדעתי), דנקרק שכבר הרחבתי עליו ואפילו טנט, שהצליח להיות בו זמנית אחד הסרטים הכי מטומטמים והכי מבריקים שאי פעם ראיתי. אבל מעל כולם יעמוד תמיד האביר האפל. למה? כי זה סרט שהצפייה בו הפכה אותי מסתם נער שאוהב לראות סרטים למישהו שמגדיר את עצמו כחובב קולנוע.

זה הסרט שבו בפעם הראשונה הבנתי שקולנוע הוא יותר מסתם רצף של תמונות נעות להעביר איתן את הזמן, שהוא יכול להיות סיפור מורכב, מלא רבדים, אלגוריות, משלים ולקחים לחיים, כאלו שרלוונטים בגיל 14 והולכים ומתחדדים גם כשהולכים ומתקרבים לגיל 30.

אם שר הטבעות הציג את המאבק של הטוב נגד הרע בגרסתו הבסיסית, האופטימית והברורה מכולן, ואם ארץ קשוחה הוא התסריט הפסימי של אותו מאבק, האביר האפל הוא זה שמנסה לספק את התשובה המורכבת לאותן שאלות שנדמה שתמיד יהיו אקטואליות - מה המחיר שאנו מוכנים לשלם במאבק עבור מה שאנחנו מאמינים בו. מה חשובה יותר - האמת, או מה שאנשים מאמינים שהיא האמת. האם המלחמה נגד הרוע מתקיימת אך ורק במישור הפיזי, או גם בזה התודעתי. איפה עובר הגבול בלקיחת החוק לידיים. מה אנו אמורים לעשות מול מערכות שנדמה שהושחתו לחלוטין. כיצד ניתן להגדיר צדק, ובאחריותו של מי לדאוג שהוא אכן יתקיים. איך דואגים לשמור על הסדר בעולם שנמצא על סף כאוס. איך מתמודדים עם אנשים שרק רוצים לראות את העולם נשרף. האם זה אפשרי להילחם ברוע בלי ללכלך את הידיים, האם זה בכלל הדבר הנכון לעשות, והאם ניצחון שמושג על ידי רמיסת המוסר והערכים שלנו הוא בכלל ניצחון אמיתי. ואנחנו מדברים על סרט של באטמן, כן? 

על הדרך, הסצנה הראשונה שלו היא אולי הפתיחה האהובה עליי בכל הזמנים של סרט, ובכל פעם שאני צופה בו השעתיים וחצי שלו עפות ועוברות בלי להרגיש. אפשר אולי להגיד עליו הרבה דברים שליליים, אבל בלי להיכנס לתוך ים של פלפולים והסברים - משהו בו פשוט עשוי נכון. להגיד שזה סרט גיבורי העל הטוב ביותר שנעשה תהיה אנדרסטייטמנט, בעיניי האביר האפל הוא ברמה משל עצמו.

סצנה זכורה: זו שמרכזת בתוכה את כל אותן שאלות שהעליתי למעלה, ועם הזמן אני מוצא את עצמי מהרהר בה יותר ויותר.




12 המושבעים (סידני לומט, 1957) - 12 אנשים, בחדר אחד, בסרט שכולו למעשה שיחה אחת ארוכה, בשחור לבן, משנות ה-50, בלי שום אפקטים ועם המון איפוק, שאיכשהו יש לו את החוצפה להיות אחד הסרטים הכי מותחים, מרתקים, מלחיצים, משובחים וחכמים שנוצרו. גם כשצופים בו ב-2023.

כל הסרטים שהוזכרו עד כה היו כאלו שציבו את הגיבורים שלהם בנקודה כזו או אחרת בסיטואציה של חיים ומוות. אבל מה קורה ברגע שנמצאת בידיך האחריות לחיים של מישהו אחר? 12 המושבעים הוא סרט שמכריח את הדמות הראשית שלו לצלוח את אחד המבחנים הנפשיים הכי קשים שאפשר להעלות על הדעת - לחץ חברתי, כזה שבו מצד אחד הדמות עצמה אינה נמצא בסכנה אמיתית, אך משקל האחריות שמוטל על כתפיה הוא הכל או כלום בשביל נער חסר אונים.

זה סרט שמכריח אותנו לנסות להיכנס לנעליים של מישהו שהוא לא אנחנו. סרט שמאתגר אותנו לבחון בכובד ראש כל החלטה שאנו לוקחים, לדרוש לחקור את האמת ולא להסתפק אף פעם במה שמוצג לנו על פני השטח. סרט שמדגים שלפעמים המציאות היא לא בהכרח מה שאנחנו חושבים שהיא, שלא כל התשובות נמצאות בידיים שלנו, שלפעמים שווה לפתוח את הראש ולהקשיב למישהו אחר, גם אם הוא חושב אחרת ממך, גם אם נקודת המבט שלו שונה משלך, כי לפעמים הוא רואה דברים שאתה לא מסוגל או לא רוצה לראות.

מי שמחפש את ההגדרה לקלאסיקה, ימצא אותה בסרט הזה.

סצנה זכורה: 0:45 הוא מועמד חזק ברשימת השוטים האהובים עליי בכל הזמנים. אם הסרט הוא כמו דיבייט בין אנשים, האקט הפשוט הזה הוא רגע "אוווווווווו" יותר עוצמתי מכל טיעון מילולי שהוצג.




מועדון קרב (דיוויד פינצ'ר, 1999) - ניסיתי לחשוב על איזשהי מחמאה שתסכם כמה אני אוהב את הסרט הזה, ובסוף הגעתי לניסוח הבא: כשאני מדמיין את הסרט שמעולם לא ביימתי, הוא נראה כמו מועדון קרב. יש לו את הסאונדטרק של מועדון קרב, את המצלמה שמתזזת ממקום למקום, את העריכה חסרת הרחמים שלא מאפשרת יותר מדי זמן לנשימה, את הכימיה המבעבעת בין שלישיית פיט-נורטון-קרטר, את המשחק הזה בין מה שקורה בראש של הגיבור לעומת מה שמתרחש במציאות (ובשאלה האם זה בעצם לא אותו הדבר). והאמת, יש בזה משהו כמעט פואטי, בהתחשב בעובדה שזה סרט שמדבר על הנטייה של אנשים לדמיין את עצמם כגרסאות מוצלחות יותר, יפות יותר ומשוחררות יותר ממה שהם באמת. כאלו שהגשימו את מה שבתור עצמם האמיתיים לא היה להם את האומץ או היכולת להגשים.

יתר על כן, אני חושב שהסיבה שמועדון קרב עובד כל כך טוב היא שהוא סוג של קפסולת זמן, מעין המחשה להלך הרוח שמלווה את דור ה-Y וצעירי דור ה-X של שנות ה-90 ותחילת המאה ה-21 - הוא מציג את חוסר הסיפוק מחיי היום יום, את תרבות הצריכה שמקדשת נראות, כסף ורכוש ומעניקה לכאורה עושר פיזי, אבל משאירה אותך עם ריקנות נפשית. הוא מציב את המראה שמדגישה את הפער בין מה שהחיים שלך הם בפועל לבין מגוון האפשרויות האין סופי שלכאורה פתוח בפנייך. הוא מדבר על בריחה מאחריות, על המחשבות על כך שאיזשהי "מערכת" דפקה אותך, ודרושה מהפכה שתשנה את הסדר הקיים. על מקומו של האדם הקטן שנמצא בתחתית ההיררכיה החברתית ומסרב לקבל זאת. על האגרסיביות הגברית החייתית שמחפשת לפרוץ החוצה בעולם מבוית ומתורבת, על יצר ההרס העצמי שמוביל אנשים שלא מוצאים משמעות לחייהם.

אבל היופי האמיתי במועדון קרב נעוץ בעובדה שהוא לא סרט ילדותי שצועק "אכלו לי שתו לי ועכשיו אני כועס", אלא כזה שבונה מעין תזה, ואז מנפץ אותה לרסיסים ומראה כמה הרסנית היא עלולה להיות. הוא מציג עולם ציני ורקוב, אבל בכל זאת רץ לנסות להגן עליו ברגע האחרון. הוא לא חושש להציג את הגבריות על צדדיה הרעים והטובים, הוא מראה כיצד סדר עולמי חדש עלול להסתיים לא בדיוק כפי שתכננת, הוא מלמד שכל אידאולוגיה סופה להיות רקובה בדיוק כמו זו שהיא התיימרה להחליף, והוא בעיקר מראה שלא כל מחשבה שעוברת לך בראש היא משהו שגם צריך ללכת ולבצע. 

ומעל הכל, זה בעיקר סרט על גבר ואישה אבודים, כל אחד מסיבותיו, שאחרי מסכת עינויים, הכחשה וניסיונות השמדה עצמית מוצאים את תכלית קיומם בקשר עם אדם אחר, זה שבעצם היה שם כל הזמן והם התעקשו לא לראות. רגע, האם מועדון קרב הוא בכלל קומדיה רומנטית?

סצנה זכורה: הפעם משהו קצת שונה, כתוביות הפתיחה: 


זה מסוג הדברים שקצת קשה להסביר את החיוך שהם מעלים לי על הפנים, אבל השילוב הזה של המוזיקה האלקטרונית העצבנית, המעברים המהירים, האפלוליות, כל דבר כאן פשוט צועק "ככה נראה הקולנוע של סוף שנות ה-90!".

מעבר לכל חלום (טרסם סינג, 2006) - והנה בחירה שסביר שלא תופיע ברשימה של הרבה אנשים בעולם.

במובנים מסוימים הסרט הזה הוא הצד השני במטבע של מועדון קרב. אם הראשון הראה כיצד מה שקורה במוחו של הגיבור משליך בצורה הרסנית על המציאות סביבו, מעבר לכל חלום לעומתו עוסק ביכולת של הדמיון שלנו לרפא אותנו, גם כשאנחנו נמצאים בנקודת שפל. 

למי שטרם צפה (ומומלץ שיעשה זאת בהקדם), הסרט מספר על ילדה קטנה ומתוקה בשם אלכסנדריה בבית חולים אי שם בשנות ה-20 של המאה הקודמת, שפוגשת במקרה פעלולן סרטים בשם רוי שנפצע ונותר משותק מהמתניים ומטה. בין השניים נוצר קשר שנע לאורך הסרט על הסקאלה שבין חברות (מבחינתה) וניצול (מבחינתו). הוא משתמש בה על מנת לגנוב משככי כאבים שהוא כמובן לא יכול להשיג בעצמו, ובתמורה מספר לה סיפור הרפתקאות על חבורת בנדיטים וצ'ארלס דרווין שיצאו להציל את אהובתו של אחד מהם.

אם 12 המושבעים לימד אותנו שאפשר ליצור סרט מרתק אך ורק מכמה אנשים שיושבים בחדר ומדברים, מעבר לכל חלום מחליט לבדוק האם בעצם נוכל ממש לברוא עולם שלם, ואף חיים שלמים, רק על בסיס המילים שכל דמות אומרת. עולם שאפשר לעצב ולשנות אותו בהתאם לאיך שהדמויות עצמן מדמיינות אותו, ואז גם לשפוך לתוכו את הכעסים, הפחדים, התסכולים והאתגרים הפנימיים שכל דמות מתמודדת איתם. זה סרט שהוא בעצם מסע פסיכולוגי מרתק ומדהים ביופיו (מטאפורית ומילולית) לתוך נפשם של שני הגיבורים שלו. 

קצרה היריעה מלפרט את כמות המישורים שהסרט עובד בהם. כאמור, הוא יפיפה, אבל זה לא רק יופי לשם האסתטיקה (טוב נו, אולי לפעמים כן), אלא שכל פרט וכל בחירה אומנותית בו משקפים איזשהו סאבטקסט שממנו ניתן ללמוד על מצבם של רוי ואלכסנדריה, ועל היחסים ביניהם. הוא מושך את הסיפור לכיוון אחד, והיא מנסה להשפיע עליו מהצד השני. כשהוא מאבד את הרצון לחיות, היא מכניסה את עצמה כדמות משנית שנועדה לעזור לו לסיים את המסע. המשפטים שהדמויות בסיפור שבתוך הסיפור אומרות זו לזו לפעמים קשורים למה שקורה בראש שלהן, ולפעמים למה שקורה בזה של מי שמכתיב להן מה להגיד. כמעט כמו סרט בתוך סרט, עולם שנברא בתוך עולם שנברא. 

מעבר לכל חלום הוא סרט שלוקח את האמירה "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומולאו" וטוען אותה במשמעות חדשה. אלו לא רק הערך של חיי האדם שנבראו בצלם אלוהים, אלא שהיכולת לרפא ולשקם אדם שאיבד את הכל בעצם מצילה גם את העולם האין סופי שקיים בתוך ראשו, את החיים שהוא יכול היה ליצור. זה סרט על הכוח של סיפורים, על הצורך שלנו בהם ועל היכולת שלהם להשפיע עלינו. אבל מעל הכל, זה סרט על משברים ועל היכולת להתאושש מהם, על תקווה שיכולה לצמוח גם מתוך הייאוש העמוק ביותר, על הכוח שלנו בתור בני אדם לרפא את עצמנו ולרפא אחרים, וזה אחד הסרטים שאני הכי אוהב בעולם.

אם אני צריך לבחור סצנה שפחות או יותר מדגימה את כל מה שדיברתי עליו, היא תהיה זו:




רשימת שינדלר (סטיבן ספילברג, 1994) - וידוי מחייב, את כל הסרטים האחרים ברשימה בחרתי יחסית בקלות, אבל כשהגעתי לספוט האחרון נתקעתי, ובמשך ימים התלבטתי ולא הצלחתי להגיע להכרעה חד משמעית. אפילו על החוקים שהצבתי ויתרי בשלב מסוים מרוב שלא יכולתי להחליט (דור ה-Y כבר אמרנו?), אבל אז צץ לי רעיון שגנבתי מהסדרה (הנהדרת) "ניתוק" - כתבתי את כל שמות המועמדים על דף וחיכיתי לראות מי מהם בולט לי לעין יותר מכולם. 

הנה סיפור על הפעם הראשונה שבה צפיתי בסרט: סרטי שואה לא בדיוק היו הז'אנר החזק שלי בתור נער, ואני אומר את זה בלשון המעטה. הפסנתרן היה סרט קשה, את הבריחה מסוביבור התחלתי והפסקתי כבר אחרי סצנת הפתיחה, וממזרים חסרי כבוד לא באמת נחשב. ואם זה לא מספיק, באותה נקודת זמן לא צפיתי עדיין באף סרט של ספילברג. אפילו לא בפארק היורה או אי.טי. זאת אומרת, ברור שהכרתי את השם, וגם ידעתי שהוא נחשב לאחד הגדולים בתחום, אבל לא באמת ראיתי משהו שיוכל להעיד על כך. ואז הגיעה כיתה י"ב, סוף שנת 2011, ואני במסע השכבתי לפולין. האבסורד הוא שהסרט הוקרן בתת תנאים שלא היו אמורים בשום צורה לאפשר צפייה אפקטיבית - זה היה באוטובוס, על מסך קטן, בזמן נסיעה של 6 שעות מורשה לקראקוב, עם עוד בערך 50 תלמידים חסרי סבלנות שמילאו את האוטובוס מקצה לקצה.

ואחרי כל אלו, הנה המחשבה הראשונה שעברה לי בראש ברגע שהסרט נגמר: סטיבן ספילברג הוא הבמאי הכי טוב בעולם. 

אולי אני פרובנציאלי, אולי אם לא הייתי יהודי שחי במדינת ישראל 80 שנה לאחר מכן לא הייתי חושב ככה, אבל מכל הסרטים בעולם זה האחד שאני רואה בו סרט מכונן לא רק ברמה האישית, אלא ברמה עולמית. כמו שאומרים שההמנון האמריקאי הוא מעין הפסקול הלא רשמי של האולימפיאדה, כך הפסקול של הסרט הזה הפך להמנון הלא רשמי של יום השואה. ספילברג לקח את מה שמבחינת רבים הוא החור השחור הגדול ביותר בהיסטוריה, והוציא ממנו סרט אייקוני שעומד בגבורה במשימת ההנגשה של נושא כה טעון להמונים, אבל לא מסתפק רק בהצגת גודל הזוועות (רייף פיינס בתור אמון גות בסרט הזה הוא השטן בהתגלמותו), אלא מוסיף גם את התקווה שצמחה מהן. סרט שמציג את האנושות ברגעיה הגרועים ביותר, אבל גם באלו הנעלים ביותר.

בסוף, כל הסרט בעיניי מתנקז לסצנה אחת, כולם יודעים על איזו סצנה אני מדבר, וכשצפיתי בה לראשונה כמעט התפרקתי אני בעצמי באוטובוס אי שם באמצע שום מקום בפולין. 6 שנים עברו בין הצפייה הראשונה לשנייה כי פחדתי לקלקל לעצמי את הרושם שנוצר, אבל קלאסיקות אמיתיות לא מתיישנות אף פעם.

הסצנה המדוברת:




פרט טריוויה לסיום: גם ספרות זולה, גם פורסט גאמפ וגם רשימת שינדלר יצאו בשנת 1994, השנה שבה נולדתי. כנראה שזה מחייב. (לקטנוניים, יצאו בארץ בשנת 1994).