תוצאות | Wrestle Kingdom 17

[RoeeHardy]

טוב, הגיע הזמן לתגובת גמירות והשפרצות מאוחרת על אומגה-אוספריי. לידור, זדיין.

אז ממה נתחיל? מקצת רקע. 

3 השנים של קני אומגה בין ה-5 בינואר 2016 ל-4 בינואר 2019 הן מועמדות חזקות מאוד להיות הסטוריליין השלם והאהוב עליי ברסלינג אי פעם. אני לא מתכוון לפתוח כאן דיוני GOAT ויתרונות-חסרונות, אבל קני אומגה של ניו ג'פן הוא מתאבק שכאילו נתפר בדיוק למידות שלי. אם שף במסעדה היה ניגש אליי ושואל איך אני אוהב את מנת ההיאבקות שלי, פשוט הייתי מצביע על אומגה ואומר "כזה".

קני בעיניי תופס במדויק את המהות של פרו רסלינג. טווח היכולות שלו מורכב מאיזון נכון בין אלימות וסטיפיות שגורמות לעסק להרגיש אמיתי, לבין בידור, תיאטרליות, אתלטיות ו-Over the top-ness שנותנים לרסלינג את האקס פקטור שלו לעומת MMA לדוגמה. הוא כמו הכלאה בין דמות ממשחק וידאו, רוק סטאר, קומיקאי ורוצח סאדיסט. על הדרך הוא גם מספר סיפורים מהדרגה הגבוהה ביותר עם תשומת לב פסיכית לפרטים, פרומו מעולה ופרפורמר פרקפציוניסט בצורה קיצונית שתמיד ישאף להיות הטוב ביותר ולגנוב את ההצגה בכל ערב. שכחתי משהו? הוא גם נראה טוב (האנדרסטייטמנט של העשור).

יש מעט מאוד קרבות רסלינג בהיסטוריה שממש הביאו אותי לסף דמעות, למעין שילוב של געגוע, עצב וריקנות. כאילו באותו יום בדיוק החבר הכי טוב שלך עבר לגור במדינה אחרת, קבוצת הכדורגל שאתה אוהד הפסידה במשחק גמר וסדרת הטלוויזיה האהובה עלייך שידרה את הפרק האחרון שלה. אחד הקרבות האלו היה אומגה-טנהאשי מרסל קינגדום 13, מה שהיה עד לפני שלושה ימים הקרב האחרון של קני בניו ג'פן. באותו יום הרגשתי כאילו איבדתי משהו מיוחד שלעולם לא הולך לשוב. כמו סיום שובר לב למסע אפי. נכון, אומגה עצמו לא באמת נעלם, אבל ההבדל בין אומגה גרסת AEW לקלינר-טרמינייטור-בסט באוט משין של יפן פשוט היה לא הוגן. כשאומגה נאלץ לפספס גם את FD בגלל פציעה זה כבר בכלל הרגיש כאילו הגורל בכבודו ובעצמו החליט להשתין עליי בקשת.

אבל אז, אחרי המתנה שמצד אחד הרגישה כמו נצח ומצד שני נדמה בדיעבד שנמשכה פחות משתי דקות, סוף סוף הגיעו הכניסות, ואלוהים יודע כמה התגעגעתי למבט הזה:



לא ראיתי הרבה רסלינג ב-2022. הסיפור עם האליט ופאנק בכלל הוציא לי את כל הרוח מהמפרשים, אבל זה מדהים איך מבט אחד בודד יכול בשנייה אחת לשאוב אותי חזרה למסך כאילו אני ילד שצופה בהיאבקות בפעם הראשונה. אומגה הצליח לעשות את זה פעמיים, באותו תאריך בדיוק, בהפרש של 6 שנים. 

מעבר לטאלנט שהוא עצמו, יש גורם מרכזי נוסף לכך שאני רוצה לחזור ולשבח את ניו ג'פן בהקשר שלו - הצילום. אין אף ארגון אחר בעולם שמצלם רסלינג כמו ניו ג'פן, לרמה שלפעמים זה אפילו לא קשור למתאבקים עצמם. הם פשוט יודעים דרך הפקה מדויקת, זווית נכונות וצילום רציף לגרום לכל מתאבק ולכל ספוט להיראות גדול מהחיים. הנה דוגמה קטנה מהקרב עם אוספריי לשוט מושלם שלא היינו מקבלים אם אותו הקרב היה מתקיים באיזשהי זירה אחרת:



אה כן, והיה גם קרב לכתוב עליו.

הדבר הכי מדהים שאפשר לומר בשבחו של הקרב הזה הוא שמבחינת אומגה ואוספריי זה כנראה אפילו לא היה הבלואו אוף הגדול, זה היה רק הסט-אפ, החימום. אם היו שואלים אותי לפני האירוע איך אני חושב שמפגש של אומגה ואוספריי יראה, כנראה שהייתי מדמיין משהו בסגנון של הקרבות של אוספריי מול אוקדה בטוקיו דום בשנתיים האחרונות. קרב אתלטי מלא שינויי מומנטום וקאונטרים על גבי קאונטרים לתוך ריברסלים לא הגיוניים, עם מיליון נסיונות לפינישרים והתחמקויות יצירתיות מכל מצב אפשרי. בפועל קיבלנו משהו אחר לגמרי - מאבק אלים שבסיומו הפרצוף של שניהם נראה כאילו דרסה אותו מכונית. קרב שהרגע הכי אייקוני שלו מבחינתי לא כולל שום פליפי שיט, אלא את הדבר הזה:



זה הזוי לחשוב שהם התאבקו בקצב גבוה כמעט 40 דקות, ועדיין השאירו כל כך הרבה דברים בקנה להמשך. אומגה לדוגמה פגע את ה-OWA בפעם הראשונה בקרב שהוא ניסה לבצע אותו. אוספריי לא השתמש בכלל בחצי מהארסנל שלו, לא הצליח לבצע את סטורם ברייקר בשום שלב, ואפילו לא את ההידן בלייד בגרסה הקלאסית שלו (כמו נגד איבושי). אז כן, לספק קרב הצגה זה טוב ויפה, אבל גם לתת בראש וגם להשאיר טעם של עוד? ככה עושים את זה נכון באמת.

הסיפור של הקרב היה בסוף אומגה. הוא היה הכוכב הגדול, הקאמבק שלו עמד במרכז תשומת הלב, הוא סחב את הקרב, ולכן זה גם היה ראוי שהוא ייצא המנצח מהמפגש הזה. אוספריי עדיין לא בשל באמת לרשת אותו. אך מנגד, אני מרגיש שזה עוול לא לתת לוויל קרדיט על החלק שלו בקרב. קודם כל אלו המכירות שלו, שלבד מהוות בערך 50% מההצלחה של כל ספוט טוב שהיה כאן. הדבר השני זו ההפנמה שלו של איך להעביר סיפור בקרב לא דרך מהלכים גדולים, אלא דווקא ברגעים הקטנים, ויותר מזה, היכולת לתעל פאשלות בצורה אותנטית שתשרת את מהלך הקרב. זה בלט במיוחד בסיקוונס הזה:



הרבה מתאבקים אחרים היו פשוט מתעלמים מהבוץ' וממשיכים כרגיל, אבל אוספריי בהחלטה חכמה הפך אותו לפיצ'ר שגם זיכה אותו בפופ גדול מהקהל, שעכשיו היה מושקע יותר בניסיון הבא שלו לטפס על החבלים.

אגב, מבחינתי זו לא הייתה ה-הופעה המכוננת של אוספריי כי לדעתי הוא כבר הראה את האלמנטים האלו בקרבות מול אוקדה ברסל קינגדום 15 ו-16, אבל ב-2021 ניו ג'פן היו עמוק בבוץ וב-2022 הוא עצמו לא היה המוקד, אז זה קצת עבר מתחת לראדר. כך או כך, ההופעה הזו בשילוב הפרומואים לפני ואחרי הקרב הפכו אותו לדמות שהרבה יותר מסקרן לעקוב אחריה עכשיו, ולאחד המתאבקים שאני הכי נהנה לצפות בהם בזירה. מתאבק שכל עוד כל הברגים ישארו מחוברים לו טוב במוח באמת יכול להגיע לרמה הגבוהה ביותר.

ועכשיו עוד כמה השתפכויות על הקרב סתם כי מתחשק לי.

מעבר כמובן למהלכים החולניים הגדולים, אחד הדברים שהופכים את הקרבות של אומגה בעיניי לקצת יותר טובים משל כל אחד אחר זה הדיוק והצורה החלקה שבה הוא מבצע דווקא ספוטים לכאורה "רגילים". הוא ירים את הכתף מהשתחררות אחרי ספירה של 2.9999, הוא ירים את הרגליים כקאונטר להיי פליי פלואו של טנהאשי כשהמרחק ביניהם הוא בערך סנטימטר וחצי, הוא יתכופף מתחת לבאק שוט של האנגמן כך שגם בהילוך איטי זה יראה שהוא לא עומד להספיק לעשות את זה, הוא ישלוף את ההבעה הנכונה בדיוק בטיימינג הנכון, הוא יחטוף ויחטיף בדיוק בעוצמה שתגרום לכל מהלך להיראות כואב, אבל בלי שאחד הצדדים באמת יפגע בצורה רצינית. גם אוספריי אגב יודע לעשות את הדברים האלו בצורה לא רעה בכלל, אז הנה כמה דוגמאות שליקטתי ברגע ששני מומחים כאלו נפגשים זה עם זה, בתוספת כמובן הצילום של ניו ג'פן:






ורק עוד הערה אחרונה בשביל למנוע התקטננויות - לא, זה לא היה "הקרב הטוב ביותר בכל הזמנים" ואפילו לא הקרב הכי טוב של קני אומגה בטוקיו דום. רסל קינגדום 11 כנראה לעד ישאר אצלי בטופ. אבל כל אלו באמת לא משנים, זה עדיין היה קרב רסלינג מצוין ו-MOTYC ודאי מבחינתי, כזה שהמועמדים היחידים שיכולים פוטנציאלית להדיח אותו הם כנראה רק קרבות אחרים של קני בניו ג'פן. מי שחושב אחרת, לכאן או לכאן, זכותו.

והנה תמונה אחרונה לסיום, במידה וכל זה לא הספיק: