11-15-2023, 02:58 PM
שוב בבית. הפעם לזמן קצת יותר ארוך, וחשבתי שזו הזדמנות טובה לשתף קצת במה שעובר עלינו אחרי כמעט חודש וחצי של ריחוק. אני לא אכנס יותר מדי לעומק הפרטים מטעמי ביטחון מידע (לא שאני חושב שמרגלים איראנים קוראים פה, אבל מי יודע, תמיד חשדתי בליעוז), אבל כן אתן איזו תמונה כללית.
אז למי שלא יודע, אני שריונר. קצת רקע למי שפחות מכיר - בטנק יש ארבעה תפקידים: נהג, טען (זה שטוען פגזים), תותחן (זה שמכוון ויורה) ומפקד. בשירות הסדיר שלי הייתי מפקד טנק, כולל במבצע צוק איתן, ובמילואים אני טען ביחידת שריון מיוחדת שבה כל המפקדים הם רק קצינים. המבין יבין.
הוקפצנו בשלב מאוד מוקדם כבר בשבת ההיא. לא היה יותר מדי זמן לחשוב, אספתי מהר מהבית כל מה שהיה נראה לי נחוץ, נסעתי לאסוף כמה חבר'ה מהפלוגה, והמשכנו דרומה. מרגע שהגענו לבסיס התחלנו לאורך כל הלילה לעבוד על הטנקים במטרה להוציא כמה שיותר מהר צוותים ללחימה. היו לנו באותו זמן רק ארבעה טנקים זמינים (הניסיון להשיג ציוד בצה"ל בזמן מלחמה, אפילו טנקים, זה בלאגן שקשה אפילו להתחיל להסביר), וברגע שהם היו מוכנים, הצוותים עלו עליהם וטסו לאזור עוטף עזה. רוב הפלוגה נותרה בשלב הזה מאחור לעוד מספר ימים, עד שהגיעו טנקים נוספים שעל אחד מהם גם אני והצוות שלי עלינו, והצטרפנו לשאר.
בשלושת השבועות הראשונים שעד הכניסה הקרקעית לעומק השטח, הלחימה התנהלה במספר שלבים:
1. השתלטות מחודשת על כל הקיבוצים והיישובים שנפגעו וטיהור מוחלט של כל המרחב ממחבלים שחדרו לארץ.
2. תפיסה מחודשת של כל אזור הגדר, בדגש על כל הנקודות שנפרצו, ואבטחה שוטפת של האזור.
3. יצירת איזון מחודש בגבול והחזרת מערך ההגנה לכשירות מלאה (תיקון הגדר, תיקון התצפיות, תיקון המוצבים שנפגעו).
4. הכנה לקראת כניסה קרקעית וביצוע פעולות התקפיות יזומות בשביל להבטיח שלא יהיו חדירות נוספות.
השבועות האלו היו די אינטנסיבים. המון משימות, המון נסיעות, המון כוננות, המון ירי, מעט שעות שינה, וגם כשיש אז רק בתוך הטנק, דריכות מוחלטת מחשש לנסיונות חדירה נוספים של מחבלים, פעילויות כאלו ואחרות שנועדו להבטיח הגנה איכותית (לפעמים ההגנה הכי טובה היא התקפה), ובעיקר חוסר ודאות לגבי מה עומד לקרות וכמה זמן זה עתיד להימשך. היחידה שלי הייתה פרוסה לאורך כל קו הגבול וכל הזמן החלפנו גזרה. לפעמים היינו שוהים במקום מסוים רק 24 שעות, לפעמים ארבעה ימים, זה כל הזמן השתנה, כנ"ל הכוחות שעבדנו איתם. יצא לי לבקר בלא מעט מהקיבוצים שאת השמות שלהם בטח שמעתם אין ספור פעמים בחדשות. מראות לא קלים בכלל, בטח בתור קיבוצניק בעצמי, אבל אין כל כך הזדמנות לשקוע במחשבות האלו.
זה משהו שזכרתי מצוק איתן וחזר על עצמו לגמרי גם עכשיו - בזמן לחימה אתה בניתוק רגשי מוחלט. אין אפשרות אחרת. כל סיפורי הזוועות למיניהם, החברים מהפלוגה שנפגעים, הגיבורים שהשמות שלהם מתפרסמים מדי בוקר, המראות, העדויות - כל זה לא חודר איזו שכבה מסוימת במוח. יצא לי לדבר עם לידור והוא שאל אותי אם אני לא מפחד, ועניתי שכן ולא. זה מאוד מסובך, ואולי אחרי המלחמה כשהראש יהיה יותר נקי יהיה יותר פשוט להסביר, אבל בינתיים אומר שתמיד יש חשש פנימי, ומי שיגיד שאין לו פשוט משקר. מצד שני, אתה פה מסיבה מסוימת. בכל פעם שאני חושב על החטופים שנמצאים שם בפנים, או על המחבלים המחופרים במנהרות, אני מתמלא בזעם ונחישות, וברור לי שאנחנו פה עד שכולם יחזרו הביתה, ועד שחמאס יושמד באופן מוחלט. מעבר לזה, בזמן לחימה, בזמן שאני בטנק, הדבר היחיד שיש לי בראש זה הפעולות שאני צריך לבצע והמשימה שאנחנו לוקחים בה חלק. כאילו כל מה שקיים בעולם זה אתה, הכוחות שלידך, והאויב שמולך. לא שום דבר אחר. אתה רגוע וממוקד ולא נותן לשום דבר אחר להשפיע אליך. ניתוק. אין דרך אחרת.
מרגע שהחלה הכניסה הקרקעית האופי של המשימות שלנו מעט השתנה. אילו הייתי סדירניק, כנראה שהייתי כבר מזמן איפשהו ליד הים בעזה, ובטח שלא הייתי יכול לכתוב את ההודעה הזו. כוחות המילואים ברובם עושים דברים אחרים, שיכולים לכלול גם כניסות ופעולות בתוך שטח הרצועה. חלק מהחטיבה שלי ספציפית גם לקח חלק בכיבוש אזור מאוד עוין. בשאר הזמן כן יש קצת ירידה באינטסיביות, בעיקר כי רוב הכוח שלהם כנראה מופנה כרגע כלפי הכוחות שלנו שנמצאים בפנים. אז בימים האחרונים היה קצת יותר זמן להתקלח, לישון כמו שצריך ולאכול אוכל נורמלי. לרסלינג אגב אין בי טיפה של פנאי לצערי, זה מסוג הדברים ששייכים למציאות אחרת.
אני בסדר גמור. היו לנו נפגעים בפלוגה. אחד הקצינים, בחור זהב שהכרתי עוד מהסדיר, איבד את עין ימין מפגיעת רסיסים. בטנק נוסף שנפגע יש שני פצועים, טען שחטף כוויות בידיים וברגליים משריפה בטנק, ותותחן שאיבד את ההכרה משאיפת עשן ופונה במצב קשה. בינתיים הוא התעורר ומצבו טוב, למרות שיש לו עוד שיקום ארוך לפניו. היו טנקים נוספים שנפגעו מנ"ט, אבל או שהמעיל רוח עצר אותם, או שהפגיעה לא הייתה משמעותית ואנשי הצוות בסדר. טנק זה דבר חזק.
ואנחנו ממשיכים. כתבתי את זה בפעם הקודמת ואני אמשיך ואחזור על זה - אנחנו מפרקים אותם. כל מה שאתם שומעים בטלוויזיה או ב-Ynetים למיניהם, תאמינו לי שזה מידע חלקי שמגיע אליכם בדיליי. גם אם נראה לפעמים שהדברים לא זזים, שזה מתקדם לאט, שלא קורה כלום, אני אומר לכם באחריות שאין דקה שבה אנחנו לא מפוצצים, יורים, משמידים, כובשים והורגים מחבלים איפשהו. יש כל כך הרבה פעולות שקורות בכל רגע נתון, וההתקדמות של הכוחות, טפו טפו, נראית בינתיים מצוין.
אני לא יודע מה התוכנית הגדולה וכמה זמן המצב הזה עתיד להימשך. הפרשנות שלי טובה בדיוק כמו שלכם, אבל כרגע מה שאני מעריך זה כיבוש מוחלט של צפון הרצועה בשבועות הקרובים, ואז מעבר הדרגתי לעבר החלק הדרומי. כמובן שיש ברקע כל כך הרבה משתנים נוספים, כמו חיזבאלללה הארורים בצפון, נושא החטופים, התימנים ההזויים ואיו"ש שיכולה פתאום להתעורר (למרות שגם שם אנחנו עובדים חזק מאוד). אני אישית לא רואה מצב שהמלחמה בעזה "תיגמר" עד סוף 2023 (הכוונה לגיוס המילואים הרחב), ובכל מקרה מתישהו בטווח זמן של השנתיים הקרובות אני בטוח בוודאות מוחלטת שגם תהיה לחימה בלבנון, ברגע שנוציא את חמאס מהמשוואה.
בכל מקרה, אנחנו פה בשביל להשמיד אותם, ולהבטיח שמה שקרה ב-7.10 לא יחזור על עצמו. תמשיכו להיות חזקים מאחורה, אין דבר שמחזק אותנו יותר מהתמיכה שאנחנו מקבלים. המורל עדיין גבוה, הנחישות בשמיים, וכולם מקדימה מבינים את גודל השעה.
אוהב את כולכם. ועכשיו אם תסלחו לי, הלכתי להכניס את עצמי ואת כל הדברים שלי למכונת כביסה.
אז למי שלא יודע, אני שריונר. קצת רקע למי שפחות מכיר - בטנק יש ארבעה תפקידים: נהג, טען (זה שטוען פגזים), תותחן (זה שמכוון ויורה) ומפקד. בשירות הסדיר שלי הייתי מפקד טנק, כולל במבצע צוק איתן, ובמילואים אני טען ביחידת שריון מיוחדת שבה כל המפקדים הם רק קצינים. המבין יבין.
הוקפצנו בשלב מאוד מוקדם כבר בשבת ההיא. לא היה יותר מדי זמן לחשוב, אספתי מהר מהבית כל מה שהיה נראה לי נחוץ, נסעתי לאסוף כמה חבר'ה מהפלוגה, והמשכנו דרומה. מרגע שהגענו לבסיס התחלנו לאורך כל הלילה לעבוד על הטנקים במטרה להוציא כמה שיותר מהר צוותים ללחימה. היו לנו באותו זמן רק ארבעה טנקים זמינים (הניסיון להשיג ציוד בצה"ל בזמן מלחמה, אפילו טנקים, זה בלאגן שקשה אפילו להתחיל להסביר), וברגע שהם היו מוכנים, הצוותים עלו עליהם וטסו לאזור עוטף עזה. רוב הפלוגה נותרה בשלב הזה מאחור לעוד מספר ימים, עד שהגיעו טנקים נוספים שעל אחד מהם גם אני והצוות שלי עלינו, והצטרפנו לשאר.
בשלושת השבועות הראשונים שעד הכניסה הקרקעית לעומק השטח, הלחימה התנהלה במספר שלבים:
1. השתלטות מחודשת על כל הקיבוצים והיישובים שנפגעו וטיהור מוחלט של כל המרחב ממחבלים שחדרו לארץ.
2. תפיסה מחודשת של כל אזור הגדר, בדגש על כל הנקודות שנפרצו, ואבטחה שוטפת של האזור.
3. יצירת איזון מחודש בגבול והחזרת מערך ההגנה לכשירות מלאה (תיקון הגדר, תיקון התצפיות, תיקון המוצבים שנפגעו).
4. הכנה לקראת כניסה קרקעית וביצוע פעולות התקפיות יזומות בשביל להבטיח שלא יהיו חדירות נוספות.
השבועות האלו היו די אינטנסיבים. המון משימות, המון נסיעות, המון כוננות, המון ירי, מעט שעות שינה, וגם כשיש אז רק בתוך הטנק, דריכות מוחלטת מחשש לנסיונות חדירה נוספים של מחבלים, פעילויות כאלו ואחרות שנועדו להבטיח הגנה איכותית (לפעמים ההגנה הכי טובה היא התקפה), ובעיקר חוסר ודאות לגבי מה עומד לקרות וכמה זמן זה עתיד להימשך. היחידה שלי הייתה פרוסה לאורך כל קו הגבול וכל הזמן החלפנו גזרה. לפעמים היינו שוהים במקום מסוים רק 24 שעות, לפעמים ארבעה ימים, זה כל הזמן השתנה, כנ"ל הכוחות שעבדנו איתם. יצא לי לבקר בלא מעט מהקיבוצים שאת השמות שלהם בטח שמעתם אין ספור פעמים בחדשות. מראות לא קלים בכלל, בטח בתור קיבוצניק בעצמי, אבל אין כל כך הזדמנות לשקוע במחשבות האלו.
זה משהו שזכרתי מצוק איתן וחזר על עצמו לגמרי גם עכשיו - בזמן לחימה אתה בניתוק רגשי מוחלט. אין אפשרות אחרת. כל סיפורי הזוועות למיניהם, החברים מהפלוגה שנפגעים, הגיבורים שהשמות שלהם מתפרסמים מדי בוקר, המראות, העדויות - כל זה לא חודר איזו שכבה מסוימת במוח. יצא לי לדבר עם לידור והוא שאל אותי אם אני לא מפחד, ועניתי שכן ולא. זה מאוד מסובך, ואולי אחרי המלחמה כשהראש יהיה יותר נקי יהיה יותר פשוט להסביר, אבל בינתיים אומר שתמיד יש חשש פנימי, ומי שיגיד שאין לו פשוט משקר. מצד שני, אתה פה מסיבה מסוימת. בכל פעם שאני חושב על החטופים שנמצאים שם בפנים, או על המחבלים המחופרים במנהרות, אני מתמלא בזעם ונחישות, וברור לי שאנחנו פה עד שכולם יחזרו הביתה, ועד שחמאס יושמד באופן מוחלט. מעבר לזה, בזמן לחימה, בזמן שאני בטנק, הדבר היחיד שיש לי בראש זה הפעולות שאני צריך לבצע והמשימה שאנחנו לוקחים בה חלק. כאילו כל מה שקיים בעולם זה אתה, הכוחות שלידך, והאויב שמולך. לא שום דבר אחר. אתה רגוע וממוקד ולא נותן לשום דבר אחר להשפיע אליך. ניתוק. אין דרך אחרת.
מרגע שהחלה הכניסה הקרקעית האופי של המשימות שלנו מעט השתנה. אילו הייתי סדירניק, כנראה שהייתי כבר מזמן איפשהו ליד הים בעזה, ובטח שלא הייתי יכול לכתוב את ההודעה הזו. כוחות המילואים ברובם עושים דברים אחרים, שיכולים לכלול גם כניסות ופעולות בתוך שטח הרצועה. חלק מהחטיבה שלי ספציפית גם לקח חלק בכיבוש אזור מאוד עוין. בשאר הזמן כן יש קצת ירידה באינטסיביות, בעיקר כי רוב הכוח שלהם כנראה מופנה כרגע כלפי הכוחות שלנו שנמצאים בפנים. אז בימים האחרונים היה קצת יותר זמן להתקלח, לישון כמו שצריך ולאכול אוכל נורמלי. לרסלינג אגב אין בי טיפה של פנאי לצערי, זה מסוג הדברים ששייכים למציאות אחרת.
אני בסדר גמור. היו לנו נפגעים בפלוגה. אחד הקצינים, בחור זהב שהכרתי עוד מהסדיר, איבד את עין ימין מפגיעת רסיסים. בטנק נוסף שנפגע יש שני פצועים, טען שחטף כוויות בידיים וברגליים משריפה בטנק, ותותחן שאיבד את ההכרה משאיפת עשן ופונה במצב קשה. בינתיים הוא התעורר ומצבו טוב, למרות שיש לו עוד שיקום ארוך לפניו. היו טנקים נוספים שנפגעו מנ"ט, אבל או שהמעיל רוח עצר אותם, או שהפגיעה לא הייתה משמעותית ואנשי הצוות בסדר. טנק זה דבר חזק.
ואנחנו ממשיכים. כתבתי את זה בפעם הקודמת ואני אמשיך ואחזור על זה - אנחנו מפרקים אותם. כל מה שאתם שומעים בטלוויזיה או ב-Ynetים למיניהם, תאמינו לי שזה מידע חלקי שמגיע אליכם בדיליי. גם אם נראה לפעמים שהדברים לא זזים, שזה מתקדם לאט, שלא קורה כלום, אני אומר לכם באחריות שאין דקה שבה אנחנו לא מפוצצים, יורים, משמידים, כובשים והורגים מחבלים איפשהו. יש כל כך הרבה פעולות שקורות בכל רגע נתון, וההתקדמות של הכוחות, טפו טפו, נראית בינתיים מצוין.
אני לא יודע מה התוכנית הגדולה וכמה זמן המצב הזה עתיד להימשך. הפרשנות שלי טובה בדיוק כמו שלכם, אבל כרגע מה שאני מעריך זה כיבוש מוחלט של צפון הרצועה בשבועות הקרובים, ואז מעבר הדרגתי לעבר החלק הדרומי. כמובן שיש ברקע כל כך הרבה משתנים נוספים, כמו חיזבאלללה הארורים בצפון, נושא החטופים, התימנים ההזויים ואיו"ש שיכולה פתאום להתעורר (למרות שגם שם אנחנו עובדים חזק מאוד). אני אישית לא רואה מצב שהמלחמה בעזה "תיגמר" עד סוף 2023 (הכוונה לגיוס המילואים הרחב), ובכל מקרה מתישהו בטווח זמן של השנתיים הקרובות אני בטוח בוודאות מוחלטת שגם תהיה לחימה בלבנון, ברגע שנוציא את חמאס מהמשוואה.
בכל מקרה, אנחנו פה בשביל להשמיד אותם, ולהבטיח שמה שקרה ב-7.10 לא יחזור על עצמו. תמשיכו להיות חזקים מאחורה, אין דבר שמחזק אותנו יותר מהתמיכה שאנחנו מקבלים. המורל עדיין גבוה, הנחישות בשמיים, וכולם מקדימה מבינים את גודל השעה.
אוהב את כולכם. ועכשיו אם תסלחו לי, הלכתי להכניס את עצמי ואת כל הדברים שלי למכונת כביסה.
![[Image: Untitled.png]](https://i.ibb.co/WykhFYx/Untitled.png)