Wrestling-IL

הקדמה
אשכול מהסוג הזה ישב לי בראש כבר הרבה מאוד זמן, כמו מעין הצטברות של הרהורים שהחלו לתפוס יותר מדי מקום במוח והיו חייבים לצאת כבר החוצה, והטיימינג הנוכחי דרבן אותי סוף סוף לעשות זאת. הכותרת אמנם די מסגירה את התוכן הצפוי, ובכל זאת אחדד מעט את הרקע שהוביל לכתיבת מילים אלו - המטרה שלי כאן היא לא לסכם מנקודת מבט חיצונית את הקריירה של CM פאנק או להציג ביוגרפיה מסודרת שמנתחת את דמותו לפרטי פרטים. במקום זאת, האשכול הזה נוצר בראש ובראשונה כמעין ניסיון שלי להגדיר את היחסים האישיים שלי עם פרו רסלינג ב-2021, לצד בחינה היסטורית של שרשרת האירועים שהובילה למצב זה, מתוך תקווה, אולי מעט יומרנית, לגעת ולהסביר בכך נקודה כללית יותר. פאנק הוא יותר קו מנחה שרק עוזר להדגים את הנושא האמיתי של הקטע. אני לא מתיימר לקבע כאן איזו אמת אובייקטיבית שאין חולקים עליה, לא בטוח שתהיה פה שורה תחתונה או תשובה חותכת, אבל לא זו המטרה. יש כאן ארגון, פריקה ושיתוף של מחשבות בניסיון לעשות סדר בראש, סדר שבתקווה יאפשר הבנה עמוקה יותר של המצב. 

אני מודה, כשהתחלתי לכתוב את האשכול הזה לא שיערתי שהוא יהיה כל כך ארוך, ולכן מטעמי נוחות והקלה על הקורא הממוצע החלטתי לפצל אותו לשלושה חלקים, כולם קשורים זה בזה כמובן, אך כל אחד מהם מתמקד בזווית אחרת של הנושא הנידון. בהנחה והחלטתם לקחת נשימה עמוקה ולצלול איתי פנימה, אתם מוזמנים כמובן לחלק את הקריאה כרצונכם ובקצב שמתאים לכם, בין אם תבחרו לקחת מנוחה בין החלקים או לעשות בינג' אחד רציף.

נתחיל.
 

בסקר מתאבק העשור שערכנו לפני שנה וחצי בקרב חברי הפורום, למקום החמישי הגיע CM פאנק. מקדים בכך מתאבקים כמו ג'ון סינה, רנדי אורטון, כריס ג'ריקו, רומן ריינס, סת' רולינס, ג'ון מוקסלי, קאזוצ'יקה אוקדה, הירושי טנהאשי או כל מתאבק שעבר ב-NXT.

נשים רגע בצד את שאלת הייצוגיות של הפורום שלנו ביחס לשאר העולם, ובכל זאת עולה התהייה - למה? למה שמתאבק שהיה פעיל בקושי 4 שנים מתוך אותו עשור (מתוכן רק שנתיים וחצי בפוזיציה משמעותית) ומאז ניתק קשר עם עולם ההיאבקות - עדיין יגבר שנים לאחר מכן על כל אותם שמות שציינתי למעלה? הרי אם בוחנים את CM פאנק לגופו, כנראה שאמנם תהיה הסכמה רחבה שמדובר במתאבק שיודע לעבוד בזירה, חתום על כמה וכמה קרבות טובים ויודע לדבר מצוין במיקרופון, אך כל אלו לא מתחברים לכדי הסבר מספק. הרי לא חסרים מתאבקים כריזמטיים שיודעים לחתוך פרומואים. ישנם אתלטים רבים שמתעלים עליו. כוכבים אחרים היו דראו גדול ממנו ופרפורמרים רבים סיפקו קרבות טובים יותר ובכמות גבוהה ממנו. אז מדוע? 

כדי למצוא את התשובה לשאלה הזו יש צורך בפרספקטיבה רחבה יותר. בדרך כלל כשעוסקים בהיסטוריה של פרו רסלינג מתמקדים בנקודות הציון המוכרות: הטריטוריות, רסלמניה 1, רסלמניה 3, ,תוכנית ראו הראשונה, WCW, פרומו ה-3:16, הדפיקה, סיום המלחמה, פיצול הרוסטרים, האינדיז, הכוכבים, הריינים, הקרבות הזכורים והרגעים הגדולים. אכן, אין ספק שההיסטוריה מורכבת במידה רבה מהדברים האלה. אבל ההיסטוריה אינה רק הדברים האלה: כדי לספר את סיפורה של ההיאבקות המודרנית ולהבין את חשיבותו של פאנק בתוכה, צריך לדבר על תהליכי העומק, על השינויים התרבותיים, על האופן שבו השתנו אורחות החשיבה והגורמים שהביאו לשינוי זה. על איך רעיון שהיה חדשני בנקודת זמן אחת הפך למובן מאליו בנקודת זמן אחרת. שינויים אלו הם, לטענתי, המפתח שיעזור להבין את המעמד לו זכה CM פאנק ואת השפעתו הרבה על הביזנס כפי שאנו מכירים אותו כיום.

הטענה שאבקש להציג כאן היא ש-CM פאנק הפך לסמל. הסיבה ששמו ממשיך להדהד שנים רבות כל כך לאחר עזיבתו היא מכיוון שדמותו חורגת מגבולות המתאבק הפיזי, ולמעשה הוא המייצג הנפוץ ביותר כיום של איזשהי תפיסה, או רעיון. הרעיון בכלליותו, ומדובר באחד שעד לפני מספר שנים התקבל בנחירת בוז מוחלטת, הוא שיש רסלינג גם מחוץ ל-WWE, שמתאבקים אינם צריכים יותר להתכופף אל מול המכונה הגדולה וקהל הצופים אינו שבוי יותר בידיי קבוצת עסקנים מצומצמת. או בקיצור, שה-WWE חדלו להיות מותג מונופולי על המוצר שנקרא היאבקות. וכדי להדגים טענה זו, אקח כנקודת ייחוס את מה שהוא, לדעתי, הרגע המכונן ביותר של ההיאבקות המודרנית, אותו מפץ אשר התרחש לפני עשור בדיוק, וזה שממנו והלאה הביזנס כולו השתנה לתמיד - פרומו הפייפבומב של CM פאנק. 

כדאי להבהיר נקודה חשובה כבר מהפתיחה - אין כאן ניסיון לקשור כל שינוי שעבר עולם הרסלינג בעשור שחלף מאז ב-CM פאנק ובטח לא בפרומו הפייפבומב ספציפית. הספקטרום של עולם הרסלינג הוא רחב מדי ומכיל יותר מדי וקטורים שונים שאינם בהכרח קשורים זה בזה, ופאנק הוא רק אחד מהם. אך יחד עם זאת, גם אם הוא לא אחראי לאותם שינויים בצורה ישירה, פרומו הפייפבומב, הסטוריליין שהגיע בעקבותיו ודמותו של פאנק עצמו הפכו למייצגים של אותו אורח חשיבה שונה שהתפתח באותן שנים, ומאז הלך וטפח. פאנק היה זה שהביא את אותו הלך רוח לקדמת הבמה, ולמעשה הניח את היסודות שיהפכו אחרי ימיו לבניינים של ממש. פאנק היה הראשון שהביא את הבשורה להמונים, האיש שאמר בקול רם את מה שרבים כל כך חשבו ולא יכלו לצעוק, וביטא כמיהה עמוקה שבאותו זמן עוד הייתה חסרת שם, או פנים.

בחלק הראשון אנתח בעיקר את השנים שקדמו לאותו פרומו ביוני 2011, על מנת שנוכל לבחון את הדברים מרחוק ולהבין מדוע ואיך דווקא פאנק מצא את עצמו בפוזיציה הזו, וכיצד נוצרה המציאות שאפשרה את ההשפעה שלו. בחלק השני אתמקד בפאנק עצמו, בדברים שהוא הצביע עליהם ובתהליך שהדמות שלו עברה, תהליך אשר למעשה הוכיח (או שאולי לא?) את אותן הטענות שהוא העלה לתודעה. בחלק השלישי אעסוק בשנים שאחרי עזיבתו של פאנק את ה-WWE, בשינויים שהתרחשו החל מאותו רגע בעולם הרסלינג, ובצורה בה לדעתי הם מגשימים, או לפחות מבססים, את אמירותיו המקוריות של פאנק.

חלק ראשון: "You Can't See Me" - ה-WWE כמונופול

שינויים מטבעם לא קורים בנקודת זמן אחת. הם מתפתחים לאט, שלב אחרי שלב, מורכבים מרגעים רבים שמקדמים אותם בכל פעם צעד נוסף קדימה. תחשבו על אדם שלא עשה ספורט מימיו ורוצה להיכנס לכושר: הוא יצטרך לרוץ ולהתנשף בריצת ק"מ בודד לפני שיוכל לעלות לשניים, אך כעבור זמן מה ריצת חמישה ק"מ תהפוך טריוויאלית עבורו. בנוסף, לפעמים רעיונות מסוימים יכולים לצאת לפועל רק כשמבשילים התנאים המאפשרים אותם, תנאים שלרוב הם חלק מאותה התקדמות הדרגתית הכרחית. כמו שהיו צריכות לעבור 100 שנים בין שחרור השחורים מעבדות בארה"ב עד שתתקבע התפיסה, המובנת מאליה כיום, שהם אזרחים שמגיעה להם זכות הצבעה. או כמו הוגה רעיונות שמזהה בשלהי המאה ה-19 את הצורך של היהודים במדינה משלהם, ומקים את התנועה שרק כעבור יובל שנים תוכל להפוך את אותו חזון למציאות, כשיבשילו התנאים לכך. לרעיונות חדשים לוקח זמן לפתח שורשים, אך אם הם צומחים בעקבות צורך אותנטי שנוצר מלמטה ולא בעקבות ניסיון להנדס את המציאות מלמעלה, הפריחה שלהם תרגיש כמו המהלך הטבעי והנכון ביותר.

אם כן, זמן לבחון את השינויים שעברו על עולם הרסלינג במילניום הנוכחי.

השנים שלאחר מלחמת ימי שני הציבו את ה-WWE בפוזיציה שונה מזו שהם התרגלו להיות בה לאורך שנות ה-90. מחברה שפועלת בשוק רווי שחקנים חזקים ושואפת להגדיל את נתח השוק שלה תוך התמודדות עם תחרות ישירה, הם הפכו למונופול בלעדי שלא מאוים למעשה על ידי אף אחד, כלכלית ומקצועית. שינוי הפרדיגמה הזה הוביל עם השנים לשינויים בגישה של ה-WWE כלפי המוצר של עצמם, וכתוצאה מכך, לשינוי בגישה של קהל הצופים כלפי אותו מוצר.

בהיעדר תחרות, לצופים שלא אהבו את המוצר של ה-WWE של תחילת שנות ה-2000, או למתאבקים שלא מצאו שם את מקומם, לא היו חלופות רבות. הצורך הזה הוליד את סצנת האינדיז כפי שאנו מכירים אותה כיום, עם ההקמה של ROH, PWG, TNA וארגונים נוספים, אך בשלב הזה האימפקט שלהם עוד היה רחוק מלהיות מורגש. אם בשנות ה-70 ותחילת ה-80 קהל הרסלינג התחלק באופן יחסית שקול בין הטריטוריות השונות (כך שארגונים רבים היו יכולים להתקיים בכבוד), ובשנות ה-90 מרבית הצופים נחלקו בין שני הארגונים הגדולים, בשנות ה-2000 אותם ארגונים חדשים ניזונו לכל היותר משאריות ופירורים שה-WWE השאירו, אשר הספיקו בעיקר למה שכונה בזלזול "רסלינג מתנ"סים ומגרשי חנייה". מדובר היה בסצנה שנתפסה כנישה צדדית של אניני טעם מנותקים, מעין טיפה בים לעומת המיליונים והמיליונים שנחשפו בראש ובראשונה לראו, סמאקדאון ולמתאבקים שטופחו על ידי ה-WWE. עולם הרסלינג נע סביב מרכז כובד אחד שאין בלתו.

ללא קשר לאיכות המוצר בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ימי שני (מדובר בדיון בפני עצמו), דבר שלא ניתן להכחיש לגבי ה-WWE בימים שאחרי שקיעתה של WCW הוא שהם ידעו, גם אם לא בצורה מאוד אלגנטית ולאחר מספר התברברויות, ליצור בסיס חדש, איתן ויציב של כוכבים שידעו להחליף את הדור שקדם להם, ושמרו יחסית ביציבות על קהל הצופים לתקופה לא קצרה. בשנתיים שבין 2004 ל-2006 זכו באליפות הראשית הראשונה שלהם המתאבקים הבאים: רנדי אורטון, ג'ון סינה, בטיסטה, אדג' וריי מיסטריו (וגם אדי גאררו, אבל אותו נשאיר בצד מסיבות עצובות). כל אלו, לצד שמות ותיקים יותר דוגמת טריפל H, שון מייקלס, אנדרטייקר, כריס ג'ריקו ואפילו קיין, JBL או ביג שואו, היוו את אותו בסיס שהחזיק את סצנת המיין איבנט של ה-WWE במשך חצי עשור לאחר מכן. תבחרו מיין איבנט של PPV רנדומלי מאותן שנים, והסבירות שהוא לא יכיל לפחות אחד מהשמות האלו שואפת ל-0.

אך אליה וקוץ בה, ובהיעדר לחץ אמיתי מבחוץ, החטא הקדמון של ה-WWE באותן שנים היה חוסר היכולת לייצר דור המשך לאותו דור המשך. רסלינג הוא עסק מעגלי, ובכל רגע נתון חייב לשאול את עצמו כל ארגון היאבקות - מי עתיד להיות הכוכב הבא שלי לאחר שהכוכב הנוכחי ישחק, ימוצה או יאבד מהקסם. לפעמים ישנם מתאבקים שמצליחים להישאר רלוונטים במשך שנים רבות, אך לפעמים מדובר יהיה במותג עם חיי מדף קצרים שיש לסחוט במהירות (דוגמה בולטת - ברון סטרומן), כך שתמיד צריך להיות עם יד על הדופק. וזה לא שה-WWE לא ניסו, אך כל מתאבק צעיר שסומן ככוכב עולה באותה תקופה לרוב מצא את עצמו לבסוף מחוץ לחברה, בטרם הספיק להשאיר חותם אמיתי. מתאבקים דוגמת מר. קנדי, בובי לאשלי או ג'ף הארדי היו כל אחד בתורו תקווה גדולה שנבנתה ונגוזה, כל אחד מסיבותיו, וככל שחלפו השנים, עייפות החומר הקיים לצד היעדר שמות חדשים החלו לדחוק את ה-WWE לפינה.

בסיום אותו עשור ה-WWE מצאו את עצמם במצב עגום ביותר: שון מייקלס פרש, בטיסטה התפנה לעיסוקים אחרים, כריס ג'ריקו עזב, אדג' נכנע לפציעות, ריי מיסטריו נשחק, טריפל אייץ' ואנדרטייקר הלכו וצמצמו את הלו"ז שלהם עד להופעות בודדות מדי שנה, וה-WWE לחרדתם מצאו את עצמם ללא אותו בסיס שהחזיק אותם במשך שנים, וללא מועמדים טבעיים לרשת אותו. מודעים היטב לבעיה, ה-WWE החלו בלית ברירה לזרוק בפאניקה הכל על הקיר ולקוות שמשהו יתפוס. זוכרים את אותה רשימה של אלופים חדשים מ-2004 ואילך? אז בהיעדר אותם שמות, שימו לב לכמות המתאבקים אשר זכו לראשונה באליפות הראשית הראשונה שלהם בשנתיים שבין 2009 ל-2011: שיימוס, ג׳ק סוואגר, אלברטו דל ריו, דולף זיגלר, מיז, דניאל בריאן, קיין, כריסטיאן ומארק הנרי. ההבדל החריף הזה באיכות המתאבקים מספר פחות או יותר את כל הסיפור על רגל אחת. בניגוד לכוכבים מהעשור הקודם אשר נבחרו בסלקציה, נבנו בהדרגתיות וזכו באליפות רק בעת שבשלו לכך, הפעם היה מדובר במתאבקים בינוניים או טריים מדי שנזרקו ישר למים העמוקים ללא שום הכנה או בנייה, או לחילופין, במתאבקים ותיקים שגם בשיאם היוו לכל היותר תומכי לחימה מהמידקארד. המצב לא היה טוב. אותו וואקום יצר צמא גדול לכוכב אמיתי חדש.

ייחודיותו של CM פאנק מתחילה מכך שהוא ככל הנראה "אליל האינדיז" הראשון אשר הוחתם מבחוץ ב-WWE בעידן של פוסט מלחמת ימי שני, והצליח באמת לפרוץ את תקרת הזכוכית למרות שלא סומן על ידי המערכת. פאנק לא צמח בחממה של ה-WWE, אלא גדל באותה נישה צדדית שלא בדיוק ראתה את ה-WWE בעין טובה. למעשה, במהלך הריצה שלו ב-ROH הוא היה שותף לסטוריליין בו הוא ביצע היל טרן לאחר שאיים לעזוב עם אליפות ROH אל ה-WWE, מהלך שהיה שקול למכירת נשמתו לשטן בעיניי אותו קהל יעד. פאנק הצעיר הציג יכולות זירה ייחודיות שעברו מפה לאוזן, בין היתר בזכות סדרת קרבות עם סמואה ג'ו, אשר הדגימו טכניקת היאבקות שונה לחלוטין מזו ששלטה בזרם המרכזי באותן שנים. את המוניטין שלו בנה פאנק בנוסף דרך בלוג היאבקות אישי שהוא תחזק באותם ימים, וכמו כן בזכות פעילות ברחבי הרשת (באותו פורום יחד עם מעריץ נוסף, אחד בשם טוני קאהן). למעשה, פאנק הוחתם ב-WWE מבלי שמישהו מהסוכנים של החברה בכלל טרח אי פעם לצפות בקרבות שלו, אלא נטו כתוצאה מהבאזז סביב השם שלו ברשת.

כבר מהרגע הראשון שלו בחברה נאלץ פאנק להתמודד עם אותו דיסוננס בין היותו עצמאי שצמח מחוץ ל-WWE, לבין היותם של ה-WWE מונופול שכעת שאף לעצב את עולם הרסלינג כרצונו. עם הגעתו בשנת 2005 לארגון ששימש כמחלקת הפיתוח של ה-WWE דאז (OVW), הוא נדרש, למורת רוחו, לשנות את הפינישר שלו - שהיה מעין גרסה דומה לפדיגרי - מסיבות שלא מאוד קשה לנחש. באופן אירוני, הקעקועים, השיער הצבעוני ומבנה גופו הצנום גרמו לכך שהחזון של ה-WWE במקור עבור פאנק היה להפוך להיי-פלייר, מעין גרסה חדשה של ג'ף הארדי. פאנק אמר להם בדרכו העדינה שהוא לא בדיוק הולך להתאבק כמו ג'ף הארדי. בתגובה, ה-WWE כבר היו בדרך לזרוק אותו החוצה תחת הטענה הרגילה ש"אין להם מה לעשות איתו", ומי שעצר זאת היה כידוע פול היימן. היימן מספר שהוא זיהה בפאנק את החוצפה להיות מי שהוא בכל מחיר, הוא טען כבר אז שמדובר במגה סטאר ששווה לארגון הרבה כסף, והכוונה שלו הייתה לבנות סביב פאנק את ECW החדשה שה-WWE ניסו באותה תקופה לקדם. אם בשנות ה-90 ECW הייתה ארגון ההארדקור המחתרתי לרסלינג המיינסטרימי של WCW וה-WWF, היימן ראה בפאנק את הגלגול הטבעי באבולוציה של הברנד, בתור מתאבק שצמח גם כן בארגון מחתרתי בפילדלפיה (ROH) וסירב להתיישר עם המערכת. פאנק בעצמו הזכיר לא פעם את מה שלדעתו היה רגע הפריצה הראשון שלו בחברה - SVS 2006, בפילדלפיה, כאשר בעוד פאנק חולק את הזירה עם מתאבקים דוגמת DX וההארדיז, הקהל משמיע צ'אנט אחד ובולט במיוחד.

ההמשך לצערו של פאנק לא היה זוהר במיוחד. היימן נזרק תוך זמן קצר אל מחוץ ל-WWE ובמשך שנים חי בנתק מוחלט מוינס מקמהן (בין היתר, כך הוא מספר, עקב מחלוקת עם וינס לשים את אליפות ECW על פאנק באירוע הזכור לשמצה דצמבר טו דיסממבר 2006), ואילו פאנק מצא את עצמו בשנים שלאחר מכן שוחה לבדו נגד הזרם. אמת, הוא קיבל לבסוף את אליפות ECW ובהמשך אפילו זכה למספר ריינים עם אליפות העולם, כולל שתי זכיות ב-MITB, אבל מדובר היה בבלוף, אחיזת עיניים, או כפי שניסח זאת פאנק בעצמו - "בראס רינג דמיונית". הזכייה הראשונה שלו ב-MITB נבעה ממעין ברירת מחדל לאחר שג'ף הארדי, שהיה המועמד המקורי לזכות במזוודה, הושעה. הריין הראשון שלו עם אליפות העולם הסתיים בהפשטה מהחגורה לאחר תקיפה מאחורי הקלעים, אפילו לא בקרב בזירה. מאוחר יותר, זמן קצר לאחר הפיוד הגדול והמוערך שלו עם ג'ף הארדי ב-2009, אשר הסתכם בניצחון שלו במיין איבנט של סאמרסלאם - הוא איבד את האליפות בסקוואש מעליב לאנדרטייקר. ה-SES בראשותו של פאנק היו לאורך שנת 2010 סטייבל שבעיקר הפסיד ועשה ג'ובים, וכל זאת בלי שהזכרנו את הפרויקט הכושל שהיה הנקסוס החדשים של 2011. נראה היה שלא משנה כמה CM פאנק יתן מעצמו, לא יימצא בחברה מישהו שידחוף אותו לקדמת הבמה ובאמת יראה בו כוכב. ובאותה תקופה, היה ברור לכולם למה ה-WWE מתכוונים כשהם אומרים כוכב.

הגיע הזמן לדבר על הפיל שבחדר. או יותר נכון, האלוף שבחדר. עם כל הכבוד לרשימת המתאבקים שכיכבו בראש הרוסטר באותה תקופה, כשמדברים על ה-WWE של שנת 2005 והלאה, מדברים בראש ובראשונה על ג'ון סינה. הרי כל אוהד היאבקות יודע לדקלם את הרשימה - הוגאן, אוסטין, סינה, ריינס. הפנים של החברה, הטופ סטאר האמיתי, האיש שהחברה סימנה בתור זה שהארגון אמור להיבנות סביבו. זה שמככב במיין איבנט של רסלמניה. זה שמחזיק באליפות. הפייבוריט האוטומטי בכל קרב שהוא משתתף בו. 

אני לא מתכוון למנות כאן את יתרונותיו וחסרונותיו של סינה כמתאבק מאחר שלא זה הנושא, אך כן אתמקד במשמעות שנלוותה לדמות שלו באותן שנים על ידי קהל לא קטן - האיש המאוס ביותר ב-WWE. אני מרגיש מספיק בטוח להשליך את הדעה האישית שלי על הכלל במקרה הזה, מאחר והיה מדובר בתופעה חוצת מגזרים שחזרה על עצמה מדי שבוע ובכל ארנה מחדש.

ג'ון סינה של אותן שנים היה כמו סופרמן, במובן הכי רע של המילה. הוא היה הגיבור הטוב שתמיד מנצח את האיש הגדול והרע. גם כשהוא לעיתים הפסיד, או נתקל במעצור, זה לרוב נועד רק כדי לבנות לקראת ניצחון עתידי גדול יותר. בשנתיים וחצי הראשונות מאז זכייתו הראשונה באליפות הראשית, סינה החזיק בתואר לאורך כמעט 800 ימים במצטבר. המציאות שהתקבעה היא שתקופה בה סינה לא היה מעורב באיזושהי צורה בתמונת האליפות הראשית הייתה נחשבת לחריגה מהנורמה. לדוגמה, בסוף שנת 2008 הוא חזר לאחר מספר חודשי היעדרות - ישירות למיין איבנט של SVS נגד כריס ג'ריקו, שהיה אז הדבר הכי חם בחברה לאחר פיוד מוצלח עם שון מייקלס, ולקח ממנו את האליפות הראשית. שנת 2009 הייתה השנה הטובה ביותר בקריירה של רנדי אורטון, שפרח מעט מאוחר יותר מחבריו לאותו דור והיה מוכן להפוך לטופ גאי אמיתי - עד שסינה הכניע אותו בשנייה האחרונה של המפגש האחרון והמכריע ביניהם, בקרב האיירון מן בבראגינג רייטס. שנה וחצי לקח לרנדי לחזור לאותו סטאטוס לאחר מכן. הנקסוס, עוד קבוצה שהוקפצה לרוסטר הראשי במהירות בזק על מנת לנסות ליצור שינוי טקטוני שה-WWE כל כך היו צריכים באותן שנים, נרמסה בידיו של סינה באירוע השני הגדול של השנה ונזרקה לעזאזל. לאורך עשור שלם של רסלמניות סינה היה קרב האליפות או קרב המיין איבנט מדי שנה. ברובם המוחלט הוא ניצח. הגמוניה בלתי נגמרת.

בנוסף לכל אלו, ה-WWE החליטו באותה תקופה למתג את עצמם כתוכנית PG, אשר במרכזה כמובן ג'ון סינה, גיבור העל שמדבר בעיקר לילדים, והתסכול רק גבר. דמותו המעיקה של סינה המשיכה למחזר שוב ושוב את אותה הנוסחה ללא שום שינוי - אותם פרומואים, אותם פיודים, אותו סיפור. האלוף ניצב מול איום גדול ובלתי אפשרי ומצליח כנגד כל הסיכויים לנצח. היה בזה משהו מהונדס מדי, מזויף. סינה היה בו זמנית מגה סטאר שמכר מרצ'נדייז בכמויות בקרב ילדים והיה נער פוסטר מושלם, ובמקביל, או אולי אפילו כנגזרת מכך, לדמות השנואה ביותר על ידי הקהל הבוגר, שראה את סינה בתור הפנים של הרסלינג החדש, הילדותי והשונה מזה שהם הורגלו אליו והתאהבו בו. חשוב להדגיש שכל הדברים האלו אינם קשורים ליכולותיו האישיות של סינה, שבתור פרפורמר בורך ביכולות מיקרופון מהמעלה הגבוהה ביותר ורשימת הקרבות הגדולים שלו היא מהמכובדות שהציג מתאבק כלשהו אי פעם, אבל המהות שלו באותן שנים הפכה אותו לסמל השגרה האפורה. הסטאטוס קוו הבנאלי והצפוי. כמו חור שחור שיונק אליו את כל האנרגיה שסביבו.

קל לעשות את הטעות ולשפוט את דמותו של סינה בדיעבד רק על פי הופעותיו בשנים האחרונות, בהן הוא כבר אינו חלק אינטגרלי מהחברה וחי על אדי נוסטלגיה ויכולות בסיסיות גבוהות שתמיד היו לו, לצד המוניטין שהוא צבר בהוליווד. גם ה-WWE, בניסיונם הבלתי נגמר לעצב את העבר כרצונם, מנסים לקבע את סינה במקרה הרע לכל היותר כ"שנוי במחלוקת", כזה ש"חלק אוהבים, חלק שונאים, אבל אף אחד לא אדיש אליו". תומכיו תמיד ינופפו במקרים חריגים דוגמת הרויאל ראמבל של 2008 בתור הוכחה להיותו של סינה בעצם כוכב אהוב מאז ומתמיד (תוך התעלמות אלגנטית מכך שהקהל באיצטדיון תמיד מריע ומתלהב כשמשהו גדול ולא צפוי קורה, בלי קשר לדעתם האישית על כך). אבל מי שצפה במוצר באותן שנים ובעל זיכרון טיפה מעל הממוצע יודע את האמת הלא נעימה, ובדיוק כפי שהפופים מאותו ראמבל הפכו כבר בראו שלמחרת להיטים החזקים שחזרו מדי שבוע, ג'ון סינה היה במשך זמן רב דמות מאוסה ומונוטונית שהפכה את הצפייה במוצר לעיתים לבלתי נסבלת. הדברים האלו לא נכתבו בשנת 2009 על ידי איזשהו זקן ממורמר, אלא יצאו מהמקלדת שלי כבר בתור טינאייג'ר בן 15, ושל רבים נוספים. 

כדי להבין כמה סינה היה דמות לא שגרתית מספיק להשוות אותו לאלו שבאו לפניו. הכללים לפני עידן סינה היו מאוד ברורים - אם אתה אהוב על ידי הקהל, אתה פייס. אם אתה שנוא, תהיה הסיבה אשר תהיה, אתה היל. במידה והמציאות לא התיישרה לפי התוכניות של ה-WWE, הם תמיד ידעו להתאים את עצמם אליה בסופו של דבר, ויעידו על כך שון מייקלס או רוקי מאיביה. הם היו חייבים לעשות זאת, אחרת התחרות הייתה אוכלת אותם. האלטרנטיבה הקיימת מבחוץ חייבה אותם להתחדש, להתרענן ולהיות קשובים לתגובות הקהל. אפילו האלק הוגאן נאלץ לעבור מיתוג מחדש ב-WCW לאחר שהם הפנימו שהדמות הותיקה מיצתה את עצמה. אך באותן שנים, בהיותם חסינים לתחרות חיצונית, סינה היה מעין ניסיון יומרני של ה-WWE בעידן החדש לעצב את המציאות כך שתתאים את עצמה אליהם. הם הרגישו שיש להם את הפריווילגיה לכך. בכלל, הטוטליטריות של ה-WWE בכל הנוגע לשליטה בשיח סביב היאבקות היאבקות גבל באותה תקופה בהתעללות. אם ה-WWE החליטו שמעכשיו המילה Wrestler לא קיימת ובמקומה המתאבקים הם Entertainers, כך היה. אם ה-WWE החליטו להחרים אותך או לשכוח מקיומך כמתאבק, לא היית קיים. לכל היותר יכולת ללכת להתאבק בזירה המשושה המגוחכת של TNA. כך באותו אופן, סינה נשאר סינה לא משנה אילו תגובות הוא קיבל. לעיתים זה הצטייר כמו מאבק כוחות בין ה-WWE לקהל של עצמם, ואם ה-WWE החליטו שסינה הוא הבחור הטוב, אז הוא יהיה הבחור הטוב בכל מחיר, על אפכם ועל חמתכם, צופים טיפשים. 

במובן מסוים, סינה היה דמות שהיא תוצר קורפורטיבי מובהק, כמעט רובוטי. כמו אינטליגנציה מלאכותית שמנסה להשתלט על העולם. וכמו בכל סרט מד"ב שהוא, האנושות נלחמה בחזרה. הדוגמה הקלאסית שעולה לראש תהיה כמובן ONS 2006 ואותו שלט מפורסם ("IF CENA WINS WE RIOT") שייצג את הפער בין הצורה בה ה-WWE תפסו את סינה לבין איך הוא היה צרוב בתודעת הקהל הבוגר, אך לטעמי המקרה הזה דווקא משחק לידיים של ה-WWE, שכן הקהל של ECW ידוע כקהל אנטי מערכתי שכל מהותו היא להיות קאונטר קולצ'ר. לא, הדוגמה המושלמת בעיניי לסתירה שייצג סינה היא המיין איבנט של רסלמניה 22, המיינסטרים של המיינסטרים, אירוע הדגל של החברה. באותו קרב סינה היה על הנייר הפייס האנדרדוגי שנלחם מלמטה נגד ההיל המניפולטיבי, הוותיק והקשוח - טריפל H. אך רצה הגורל, והקהל תמך דווקא בטריפל. כן כן, האיש והפוליטיקה שידע לרמוס ולדרוך על כל אחד שעמד בדרכו - היה עדיף בעיניי הקהל על ג'ון סינה. האהדה הזו לא נבעה מחיבת יתר לטריפל כמו שהיא נבעה מאנטי ג'ון סינה. הקהל לא רצה שיגידו לו את מי לעודד ובמי לתמוך, ואם אין תחרות להעניש דרכה את ה-WWE, הם יעשו את הדבר היחיד שהם יכולים לעשות - לנסות להשמיע את קולם במופע עצמו. אגב, זוכרים איפה התקיימה רסלמניה 22? שיקגו אילינוי.

אותם קולות שפרצו מגרונם של אותם אלפי צופים בשיקגו לא היו תופעה חד פעמית. התחביב העיקרי בפורומי ההיאבקות באינטרנט באותה תקופה, בימים בהם למושג IWC עוד הייתה איזושהי משמעות, היה להתלונן על המוצר ולהמשיך לעקוב באדיקות למרות זאת. לא סתם התפתחה מאז הבדיחה הממוחזרת על האיש הממורמר בשם "מארק" שיפסיק מעכשיו לצפות במוצר, עד לשבוע הבא כמובן (או במקרה הפרובינציאלי שלנו, יבקש לינק להורדה בפורום מדיה). קל לתייג זאת כצביעות מצד אותם צופים, אך מדובר היה בבעיה עמוקה שלאוהדי ההיאבקות לא היה פתרון עבורה. הם היו קהל שבוי, לא כאלו שהתלוננו לצורך התלונה, אלא אנשים עם תשוקה אמיתית לרסלינג ורצון לראות שינוי, אשר בהיותם מחוסרי אלטרנטיבה, היו נתונים למרותם של מספר מצומצם של אנשים וללא יכולת השפעה אמיתית. במקום לעסוק בעלילה שבתוך גבולות הקייפייב, הקהל האינטרנטי חי בבועה בה הוא דן וניתח מהלכים שקרו ברקע של אותו קייפייב, את הפוליטיקות של מאחורי הקלעים, את הסיבות שמאחורי פיתול עלילתי כלשהו או סתם פרק את זעמו על החלטות בוקינג כאלו ואחרות. כל אלו התקיימו במעין מציאות מקבילה וחסרת השפעה ביחס למה שקרה על המסך. כמו לצעוק בתוך חדר אטום לרעשים. התסכול היה אמיתי. ככל שחלפו השנים, אותם סדקים בין הקהל לחברה הלכו והתרחבו.

היחסים האישיים שלי עם ה-WWE הלכו והידרדרו לאורך השנים 2009-2010, בין אם כתוצאה מחוסר עניין בתוכניות השבועיות, תחושת מיחזור, קרבות מיין איבנט לאירועים מרכזיים שנבנו סביב דמויות כמו הורנסווגל (אני מסתכל עלייך, SVS 2009), מחסור בפרצופים חדשים ורעננים, יותר מדי ג'ון סינה, מעט מדי קרבות טובים או עזיבה של דמויות מפתח אהובות (ג'ף הארדי, שון מייקלס). התוצאה הישירה של אותה הידרדרות הייתה ניתוק מוחלט שלי מהיאבקות למשך כמעט שנה שלמה. את הקאמבק שלי עשיתי בראמבל 2011, אך כל תקווה שהייתה לי לשינוי אמיתי שאולי בינתיים הגיע התבדתה מהר מאוד. בחצי הראשון של שנת 2011 ה-WWE היו במקום נמוך מאוד. המיין איבנט של רסלמניה באותה שנה הוא מועמד חזק להיות הגרוע אי פעם, שוב נאלצתי לצפות כיצד מתאבקים שזכו לרגע לתהילה מקומית אותנטית נרמסים תחת גלגלי המכונה שלא ראתה בהם כוכבים (ג'ון מוריסון, זאק ריידר), שוב אותן עלילות ממוחזרות שתמיד מגיעות במעגליות לאותה נקודת מוצא (ג'ון סינה הגיבור שמנצח), וכל אלו לצד קרבות ברמה נמוכה ומביכה. כמה גרוע זה היה? R Truth במיין איבנט של PPV. זה כמה. הייאוש והתסכול החלו לצוף מחדש וכבר שקלתי פעם נוספת לחתוך, אולי לתמיד, מעולם הרסלינג. 

עכשיו קחו את כל מה שהוזכר לעיל - השליטה הטוטאלית של ה-WWE בהיאבקות בעשור הראשון של שנות ה-2000, איבוד בסיס הכוכבים הגדולים בסיומו של אותו עשור שהוביל לצמא לכוכב חדש, המחסור באלטרנטיבות ראויות מבחוץ, מתאבקים מתוסכלים שאינם זוכים לחופש וקידום אם ה-WWE לא מעוניינים בכך, הדיסוננס בין רצונותיהם של ה-WWE, ובראשם אדם אחד ספציפי, לבין התסכול של אותם צופים שבויים שלא יכלו לברוח לשום מקום, שנה וחצי של מוצר מדשדש שהרגיש ילדותי וחסר מעוף, ההרחבה של שיח זה בפורומים ברחבי הרשת ללא שום אינדיקציה להשפעה כלשהי, וג'ון סינה בלתי נגמר אחד שהיה כמעין המייצג של כל אותן בעיות.

כל אלו התנקזו כמו מכת פטיש של 100 קילו על ראש המסמר באותו ערב בו CM פאנק סיפק את הפייפבומב המפורסם.

חלק שני: "?Do I Have Everybody's Attention Now" - הקייפייב המודרני

שום פרומו ושום קרב מאז אותו ערב ביוני 2011 לא הצליחו לייצר באירוע בודד את אותו באזז שעשה בזמנו הפייפבומב של פאנק ברחבי הרשת.

הסיבה לכך היא שבניגוד למרבית הסגמנטים בפרו רסלינג, הפייפבומב לא היה עוד אירוע שהתרחש בתוך גבולות הסקאלה המוכרים של אותה תקופה, אלא עשה משהו הרבה יותר נדיר - הוא ניפץ אותם והגדיר אותם מחדש.

עם חולצה של סטון קולד, הסמל המובהק ביותר למרידה בסמכות, התיישב CM פאנק, האיש שאי אפשר להכתיב לו מה לומר, האיש שהיה החלוץ לאותם מתאבקים שניסו לבנות את עצמם מחוץ לתבנית הקשיחה של ה-WWE, וכאילו דיבר מגרונם של אותם מתאבקים וצופים מתוסכלים את אותה אמת שאסור היה לומר. אימפריות לעולם אינן נופלות בזכות אויב חיצוני. אויב מסוג זה, אימפריה חזקה תמיד תדע למעוך בקלות. אך אימפריות שמתפוררות מבפנים? זה כבר סיפור אחר. CM פאנק היה המקביל באותו לילה לתושב רומא העתיקה שמתיישב בכיכר העיר וצועק שהקיסר הוא נוכל. את התחושה השונה באוויר היה אפשר לתפוס החל מהדקה הראשונה של דבריו: "אני לא שונא אותך ג'ון, אני אפילו לא-לא מחבב אותך, אני האמת מחבב אותך יותר משאני מחבב את רוב החבר'ה מאחורי הקלעים. אני שונא את הרעיון הזה... הרעיון שאתה הטוב ביותר. כי אתה לא, אני הטוב ביותר. אם יש דבר אחד שאתה טוב בו יותר ממני, זה בלנשק את התחת של וינס מקמהן. אתה טוב בזה כמו שהאלק הוגאן היה. אני לא בטוח אם אתה עד כדי כך טוב כמו דווין, הוא בכל זאת מנשק תחת די טוב. תמיד היה, ועדיין כזה. אופס, אני שובר את הקיר הרביעי". בום. 

זו הייתה הנקודה בה לראשונה הבועה התפוצצה. זה היה הרגע שחיבר בין שני הקווים שהיו עד כה מקבילים - אותם דיונים סוערים ברשת והעלילה שעל המסך. המציאות והקייפייב הטלוויזיוני הפכו פתאום לאחד. מתאבקים שירדו על ג'ון סינה היו אמנם עוד לפני פאנק, וגם וינס מקמהן עצמו בנה קריירה על דמות הבוס האכזר והאינטרסנט שמתעלל בעובדים שלו, אבל בעבר אלו נתפסו כאקטים שהם חלק בלעדי מאותו קייפייב שקיים על המסך בלבד. כדמות טלוויזיונית מתוסרטת, אוסטין יכול היה לדפוק סטאנר לוינס ולהשפיל אותו על בסיס שבועי, אולם כל צופה ידע שזה המצב רק כי כך וינס מקמהן האמיתי החליט מאחורי הקלעים. טריפל H ושון מייקלס היו יכולים אפילו לדחוף את הראש של וינס הטלוויזיוני לתחת של ביג שואו בשידור חי, אבל כולנו ידענו שבטח יומיים קודם לכן האנטר ווינס חשבו על הספוט הזה כשהם ישבו יחד לארוחת שישי משפחתית. בשונה מכל אלו, פאנק נתן את התחושה שהוא משתף אותנו בסודות אפלים, באמת שמאחורי הקיר הרביעי, באנשים האמיתיים שמאחורי הדמויות. וינס מקמהן עצמו כלל לא הופיע על המסך כדרך קבע באותה תקופה, אבל פאנק גרר אותו פנימה מתוך ההנחה המובנת מאליה שכולם יודעים מי באמת שולט בעניינים, במציאות שמאחורי הפרגוד. פאנק לא דיבר על סינה כמתאבק שזכה 10 פעמים באליפות העולם, אלא כגולדן בוי אשר נמצא בטופ בעיקר בזכות דחיפה והגנה מוינס מקמהן. אצל פאנק דה רוק לא היה האגדה מהאטיטוד שעושה דברים "למען הצופים", אלא חנפן שמאוהב בעצמו, פועל למען טובתו האישית בלבד ותופס ספוט של אנשים מסוגו. זה המשיך אפילו עם הדברים הקטנים, כמו הדגש על היותו של פאנק "Wrestler", האזכורים לפול היימן, ברוק לסנר, קולט קבאנה, ROH או NJPW. באותם ימים מילים מהסוג הזה היו טאבו מוחלט, כמו במשטר טוטליטרי אמיתי. וכמובן, שורת המחץ, זו שכל אותם אוהדים מתוסכלים הריצו בראש וברשת בוריאציות שונות לאורך כל אותן שנים של אכזבות מהמוצר - "אולי המצב יהיה טוב יותר רק כשוינס מקמהן ימות".

הפייפבומב היה כל כך מהפכני כי הוא מצד אחד נעשה באופן מובהק כחלק מהפקה טלוויזיונית מתוכננת, אך מנגד גרם לאנשים לשאול לרגע במלוא הכנות - "האם מה שראינו כאן הוא אמיתי?". לראשונה זה זמן רב המוצר לא הרגיש מהונדס, מתוסרט או מלאכותי. בזכותו של פאנק, ה-WWE לפתע גרמו לצופים להאמין, אפילו שהם ידעו שלא כך הדבר, שהם צופים בעלילה אותנטית. כזו שהצופים באמת מאמינים לה ובאמת מושקעים בה, מאחר שיש לה קשר הדוק למציאות שהם עצמם שותפים לעיצובה. אני מכנה את התופעה הזו "הקייפייב המודרני". חבר טוב וחכם סימס לי יום למחרת אותה תוכנית: "CM פאנק הוא אגדת רסלינג". עד כדי כך זה הרגיש נכון.

הבנייה ל-MITB 2011 הפכה תוך רגע למשהו שטרם נראה כמותו בהיאבקות - לאחר זמן רב נדמה היה ששוב ישנו מאבק כוחות בעולם הרסלינג, אך המאבק לא היה בין ארגונים או בין מתאבקים. לראשונה התחרות יצאה מגבולות הקייפייב הרגיל והתקיימה בין החברה - לקהל שלה. ה-WWE, כך זה היה נראה לפחות, השכילו באותה נקודה להפנים שנים של ביקורות ולהשתמש בהן לטובתם. אתם כועסים עלינו? אתם לא אוהבים את סינה? אתם מסכימים עם מה שפאנק אומר? מצוין, מעתה נשתמש בזה כוורק. לא סתם היה זה CM פאנק, האיש שעוד בימיו באינדיז לא היסס ללכת נגד הזרם, ולא סתם זה היה יכול לקרות רק נגד ג'ון סינה, האיש שהיה הנציג המושלם של ה-WWE שהקהל כל כך אהב לשנוא, האיש שייצג את הקורפורייט, את הניסיון להנדס את המציאות. האיש שהקהל לא בחר בו, הוא נבחר בשבילם.

שבוע לאחר חזרתו של פאנק מה"השעייה" שלו, קיבלנו סגמנט נוסף שהעמיק עוד יותר את המימד החדש שנוצר - חתימת החוזה עם וינס מקמהן. אמנם באותה נקודה כבר היה ברור מעל לכל ספק שאנחנו צופים בסטוריליין בקייפייב, אבל מעכשיו זה היה קייפייב שונה, כזה שבו ה"עלילה" בעצם מושפעת מהשיח החיצוני על אותה עלילה. CM פאנק הסתובב באותו ערב כמו איזושהי גרסה של דדפול שמסוגל לראות את המטריקס סביבו. איש משוחרר שאינו כפוף לאף תכתיבים או חוקים חיצוניים. רק שבמקום למנף את זה להומור, פאנק בחר להסיר מסכה אחר מסכה ולגעת בכל פצע פתוח קיים. וינס, בתצוגה מופתית מצדו באותו ערב, לפתע לא היה הבוס המרושע והתיאטרלי שהתרגלנו לראות. הוא ישב שם, כפוף וחסר אונים, ועשה רושם של אדם פגוע. כזה שנחשף במערומיו וכל חטאיו מוצגים לראווה בפומבי על ידי פאנק - "האם אתה לא יודע איך ליצור סופרסטאר ב-2011? אתה לא יודע מה האנשים האלה רוצים? אתה מנסה בכוח להעניש אנשים שאוהבים פרו רסלינג? אני מדבר בשם כל אלו שלא יכולים לעמוד פה, אלו שדעתם לא נשמעת, אני קולם של חסרי הקול". להגנתו של וינס, בערך, יצא כמובן סינה, וניסה להציג פרשנות אחרת. סינה השווה את פאנק לנמסיס המשותף שלהם - דה רוק. סינה טען שפאנק איבד את הצפון - "מה בעצם ההבדל בינך לבין דווין, אם אתה טוען שאתה פועל לטובת הצופים, ואז יום למחרת אתה הולך לנטוש אותם?". חשוב לזכור את החלק הזה. פאנק בתגובה הטיח בסינה שהוא זה שאיבד את הצפון, שאף אחד כבר לא קונה אותו בתור האנדרדוג שנלחם מלמטה מול איום בלתי אפשרי - כי אחרי זכייה ב-10 אליפויות עולם הוא בעצמו הפך לכזה. הוא נהיה כל מה שהוא שונא, הוא זה שבגללו פאנק פשוט התעייף מלנסות, ולכן הוא עוזב ולוקח את אליפות ה-WWE איתו.

שווה להרחיב מעט גם על הקרב עצמו בין סינה לפאנק, שלמרות הרים של הייפ הצליח איכשהו להתעלות על הציפיות של כולם. כשפאנק התייצב לקרב ההוא ב-MITB, בשיקגו כמובן, עיר הולדתו, באולסטייט ארנה, בזירה שבה סינה עשה את הדיביוט שלו ב-2002, ובעיר שבהמשך החלה להתבסס בה אותה "תנועת נגד" ברסלמניה 22 נגד אותו סינה (בזמן שפאנק הצעיר צופה בו מהצד כמלווה) - הוא לא נכנס כמתאבק שמייצג רק את עצמו. הוא התייצב בתור המנהיג של עדר עצום אשר עד לאותה נקודה היה ללא רועה. עד היום צפייה בכניסה של פאנק מעלה צמרמורת עזה, בעיקר ברגע הזה בו הוא מתיישב במרכז הזירה ומביט בחיוך לעבר רמפת הכניסה, עם צ'אנטים מחרישי אוזניים סביבו, ממתין לסינה. כמו גלדיאטור שמחכה לקורבן בכניסתו לקולוסיאום. כמו קהל של קבוצת כדורגל במשחק בית נגד היריבה השנואה, כשהאצטדיון מלא עד אפס מקום. סינה עצמו, באקט מבריק, נכנס ללא המחוות הקבועות וללא ההתלהבות הרגילה שלו. באותו ערב סינה הבין בדיוק מה התפקיד שלו בהצגה הנוכחית. כמו קורבן שנכנס לגוב האריות, הוא צעד עם פרצוף שפוף מול אותם המונים שראו בו אויב. סינה היה ההיל האולטימטיבי בקרב הזה, האנטיתזה, הרע נגד הטוב, הסדר הישן לעומת הכאוס החדש. השדרנים בעצמם היו במעין הלם ולא ידעו איך לאכול את המצב, אבל כל מי שצפה מהבית הבין בדיוק את גודל המעמד. זה הרגיש כמו רגע של "אנחנו" מול "הם", על השליטה לכאורה בעתידה של החברה ועתידה של ההיאבקות, לא פחות.

אם שופטים את הקרב נטו מבחינת הכוריאוגרפיה שבתוך הזירה, סביר להניח שלפאנק וסינה היו קרבות טובים יותר בהמשך. אישית, הפייבוריט שלי הוא הקרב מ-NOC 2012. אבל האווירה בקרב ב-MITB הייתה יוצאת דופן וקיבעה אותו כקרב היסטורי של ממש (אם הזכרנו בפתיחה את סקר נבחרי העשור שלנו, לא בכדי הקרב הזה הגיע למקום השני בקטגוריית קרב העשור, והאירוע עצמו למקום השני בקטגוריית אירוע העשור). נקודה נוספת ששווה לציין היא שאפילו במסגרת המהלכים בזירה, פאנק הצליח להיות מעין פורץ דרך שאינו נכנע לנורמות הקיימות, על ידי ניפוץ ספוט הדגל בקרבות של סינה - "The five moves of doom". פאנק סיפר שהוא ישב עם סינה לפני הקרב והציע מספר רעיונות שכללו התחמקות מהשולדר טאקל המפורסם, או בעיטה לפרצוף בזמן ה-"You can't see me", מתוך הנחה שכל צופה וכל מתאבק אמור בשלב הזה לצפות את רצף המהלכים האלו ולדעת להתחמק מהם. סינה בתגובה ענה שאף אחד לפניו לא הציע לו מעולם דבר כזה. כוחה של הגמוניה, אם תרצו. השדרנים הם אספקט נוסף ששווה להרחיב עליו - רק מספר חודשים לפני כן, מייקל קול וג'רי לולר התמודדו במעין פיוד דמים שהסתכם באחד הקרבות הכי גרועים בהיסטוריה של רסלמניה, אבל כאן הם היו שניהם על אותו גל ותמכו ללא סייג בסינה. פאנק מבחינתם היה המנוול ששטף את המוח לצופים והולך לנטוש את כולם, בעוד סינה היה הגיבור שמתייצב להגן על החברה האהובה שהם עובדים בה (בוקר T היה היחיד שזרק מדי פעם לאוויר שהאנשים שמריעים לפאנק מתוסכלים מכך שקולם לא נשמע, ופאנק הוא נציגם). אני לא יודע אם זה היה אקט מתוכנן או כזה שיצא במקרה, אבל הצבתם של צמד השדרנים המושמץ ביותר אי פעם לצידו של סינה בקרב הזה היה טאץ' שרק הגדיל את הניכור של הצופים בבית נגד הצד הרע והמנותק בסיפור, ה-WWE עצמם, ומנגד העצים את התמיכה בפאנק (מצד שני, תמיד יכול להיות שהם פשוט פעלו בגבולות הקייפייב הישן והתייחסו לסינה כאיש הטוב ולפאנק כהיל הרע, בלי לגמרי להבין את הפקטור הנוסף שהם מעניקים לסיפור. כך או כך, זה עבד).

הספקולציות לפני הקרב היו חצויות לחלוטין ונעו בין טענה שאין שום סיכוי שפאנק לא יוצא משיקגו עם האליפות לאור הבאזז שנוצר, ומנגד, חוסר האמון בחברה היה כה גדול עד שהוא הוביל למחשבה שהם ימצאו את הפירצה שתאפשר להם לשמור את התואר על סינה, ובכך להשאיר את אותו סטאטוס קוו מאוס על כנו, בעוד פאנק יהפוך לעוד תקוות שווא. ושוב, ה-WWE השכילו במקרה הזה לנצל לטובתם ולטובת הסיפור את אותם חששות אותנטיים, ולצד המוניטין המפוקפק האמיתי שלהם, שכלל דפיקה מפורסמת של הטופ גאי שלהם במיין איבנט של PPV בעיר הבית שלו, הספוט המסיים של הקרב היה ניסיון דפיקה של וינס לצד פדייה כושלת של אלברטו דל ריו לאחר מכן, שנועדו לשכנע בכל דרך אפשרית שהקרב הזה על האליפות הוא אכן להיות או לחדול מבחינתו של וינס. המתח באולסטייט ארנה היה באוויר עד השנייה האחרונה, אך כשפאנק חמק החוצה עם האליפות בעודו מנשק את וינס לשלום, נדמה היה שהמרד הצליח והלקחים נלמדו. זה היה קתרזיס מושלם. השינוי המיוחל נראה היה בדרך.

החודשים שלאחר מכן לקחו את הסיפור קדימה והציגו שורה של פרומואים שהעמיקו עוד יותר את דמותו של פאנק. הסטוריליין המרכזי בחודשי הקיץ של 2011 כאילו נלקח ישירות מאותם מאבקים מאחורי הקלעים שעליהם אנו שומעים בימים אלו ממש. אני מפציר בכם (בתום הקריאה כמובן) ללכת ליוטיוב ולצפות בעצמכם בכל חילופי המילים בין פאנק וטריפל H מאוגוסט-ספטמבר 2011. פאנק הרגיש לג'יט, כמו המורד שהגיע לחשוף את "האמת" בעולם שכולו העמדת פנים. זה שיכול לדוגמה לקחת ידיעה חדשותית שבימים כתיקונם הייתה עוברת מתחת לרדאר - כמו הפיטורים של כריס מאסטרס - ולהטיח אותה בפרצוף של מקבלי ההחלטות בשידור חי. פאנק טען שוינס מקמהן איבד את הטאץ' ודפק את הרוסטר, בעודו משחרר בלי לחשוב מתאבקים שהיו יכולים להיות המיין איבנט של רלסמניה, כי הם לא התאימו לתבנית המקובעת שלו. פאנק הציג את עצמו בתור אחד שהיה יכול לעשות את הצעד הקל, להישבר, ללכת הביתה, ולתת ל-WWE להציג אותו בתור האיש הרע, אבל הוא נשאר כי הוא בראש ובראשונה מעריץ שאוהב את העסק, ורוצה לשנות אותו. הוא לא יכנע לדוקטרינת ה-PG ולא ילך לשיעורי פרומואים שיכתיבו לו מה ואיך לומר. הוא רוצה שהעסק יחזור להיות כיף. באותה תקופה אלו היו אמירות שהיו נחלתם של אנשי הפורומים והרשת בלבד, והנה, CM פאנק מדבר מגרונם באמצע הזירה של ה-WWE.

טריפל H שניצב מולו לא היה הפייס האהוב מהשנים האחרונות או ההיל הדורסני של תחילת העשור הקודם, אלא לראשונה בדמות שכנראה הולמת אותו יותר מכל - הפוליטיקאי. אך בניגוד לכל GM או דמות סמכותית שקדמו לו, טריפל H ה-COO לא הצטייר כדמות מתוסרטת, אלא כזו שמדבררת ישירות את עמדת ה-WWE האותנטית. טריפל טען שלולא הבמה של ה-WWE, הפייפבומב של פאנק לא היה עושה שום רעש, כי איש לא היה שומע אותו. הוא הוסיף שהוא עצמו לא סובל את פאנק (מה שכנראה היה נכון), אבל הוא שילם ללהקה ליבינג קולור על שיר הכניסה שלו והשיק לו חולצה חדשה כי זה מה שהיה נכון עסקית. טריפל הציג את ה-WWE בכלל ואת עצמו בפרט לא כנבל, אלא כאיש שתפקידו לעשות בדיוק את מה שפאנק רוצה - לספק את המוצר הטוב ביותר שהוא יכול לספק לטובת הצופים, בעוד מה שפאנק רוצה זה להיות קדוש מעונה שמגיע לטופ בקיצורי דרך. פאנק הוצג כצבוע, כזה שמבחינתו שינוי טוב הוא רק שינוי שעובר דרכו ושם אותו בראש הפירמידה. או בקיצור, אין כאן מהלך ממקום אלטרואיסטי מבחינתו של פאנק, אלא ממקום אגואיסטי בלבד.

הקונפליקט הזה, שהוצג כבר לפני עשור, ילווה את דמותו של פאנק עד עצם היום הזה.

מאבקי ההנהלה בסטוריליין לאחר "לכתו" של וינס בסופו של דבר התבררו כסיפור שאמנם היה חדשני, אך מעט מורכב מדי בשביל ה-WWE, ולאחר מספר חודשים מסקרנים שכללו כוחות חיצוניים ומסתוריים שמנצלים את היותו של טריפל H מנהל צעיר, לצד הקונפליקט המובנה שלו עם פאנק, על מנת לנסות לסכסך בין הצדדים וליצור כאוס אשר מתוכו תצמח מציאות חדשה שתסיט את הכוח למקום אחר, הסטוריליין קרס לתוך עצמו והסתכם בקרב לא מאוד מעניין בין טריפל H וקווין נאש, אבל דבר אחד בכל זאת התברר כבלתי נמנע - בתום שנת 2011, מציאות חדשה אכן נוצרה. מציאות שבה הקהל מבין את כוחו ויודע שגם ה-WWE מכירים בכך. 

פאנק עצמו זכה לבסוף מחדש באליפות ה-WWE ופתח את אותו ריין ידוע של 434 ימים, אך עלייה זו תסמן בו זמנית את נפילתו העתידית הטראגית, אשר במהלכה יצופו מחדש אותן שאלות שהובילו לפריצתו המקורית. בעוד פאנק אפסן מעט את דמות המורד ועבר לפיודים יותר סטנדרטיים שכללו עלילת אלכוהול עם כריס ג'ריקו ומשולש אהבה עם AJ לי ודניאל בריאן, הוא נותר לאורך שנת 2012 האקט הכי מעניין בחברה, ולמעט ברוק לסנר, אולי הדראו האמיתי היחידי בחברה. במשך חודשים פאנק גנב את ההצגה מדי ערב, רק כדי לראות כיצד אותו ג'ון סינה, במה שהייתה אמורה להיות "השנה הרעה שלו", ממשיך לקבל את הספוטלייט המרכזי על פניו. את הדוגמה המושלמת ניתן למצוא ב-OTL 2012, אירוע שכלל בתוכו מועמד לקרב השנה בין פאנק ודניאל בריאן, בעוד שאת במת המיין איבנט קיבל שוב ג'ון סינה בקרב נגד.... ג'ון לורנייטס. אם מישהו חיפש הצדקה לטענותיו המקוריות של פאנק, הוא קיבל אותה עם ריבית דריבית. למעשה, וזה נתון מדהים, לאורך כל אותו ריין פאנק לא קיבל אף קרב במיין איבנט של PPV אלא אם קרה אחד מהשניים: או שג׳ון סינה היה חלק מאותו קרב, או במידה וסינה כלל לא השתתף באותו אירוע. האלוף על הנייר, והאלוף בפועל.

בפרק ה-1000 של ראו הגיעה התפנית הבאה בדמותו של פאנק, אך זו לא הייתה התפנית שהצופים קיוו לקבל. פאנק התמודד נגד סינה בקרב על אליפות ה-WWE, בדיוק שנה מאז אותם אירועים שהזניקו את הקריירה שלו בדרכו לכאורה להפוך לפנים החדשות של החברה, אלא שבניגוד לקיץ שקדם לו, ה-WWE החליטו לנתב את הסיפור כך שיציג מעתה דווקא את פאנק כאיש הרע. הקרב הסתיים בפסילה לאחר התערבות של ביג שואו לצד הצלה של דה רוק, ששוב קיבל את הספוטלייט ועמד לסגור את התוכנית כגיבור שעומד במרכז הזירה. בנקודה הזו פאנק נשבר, לקח את העניינים לידיים ותקף את דה רוק, אך הפעם אירוע זה לא מוסגר כאקט הירואי של אנדרדוג הנלחם על מקומו, אלא כמהלך של אגו מניאק מניפולטיבי ומלוכלך שיעשה הכל על מנת לשמור על המעמד לו הוא זכה.

הריצה של פאנק בחצי השני של 2012 היא עד היום אחד האקטים היותר מעוררי דיסוננס שיצא לי לחוות כצופה היאבקות. אם עד לאותו רגע הייתה מעין הלימה בין דמותו הסימפטית של פאנק כפי שהיא הוצגה על המסך והדרך שבה היא נתפסה באותם פורומים ורשתות על ידי הקהל, לפתע המצב התהפך. הצופים החכמים הממוצעים רצו ברובם בטובתו של פיל ברוקס הפרפורמר וקיווו לראות אותו ממנף את הפופולריות שלו להמשך ריצתו כמיין איבנטר, אך על המסך פאנק הוצג בתור כל מה שה-WWE האשימו אותו בשנה שלפני כן - היל אגואיסטי, חסר ביטחון, שמדבר על שינוי ולמעשה דואג אך ורק לעצמו. לא כוכב, לא דראו, אלא כישלון מהדהד שלא ראוי לבמת המיין איבנט על חשבונו של סינה, ומחזיק את אליפות ה-WWE כשבויה. אם ב-2011 פאנק היה הפייס האנדרדוגי, הגיבור העממי של ההמונים שניצב מול המכונה הגדולה, הפעם אותה מכונה הייתה הצד "הטוב", ואילו ופאנק הוצג כאיש קטן ופרנואידי שלא בוחל באמצעים ושוטף את מוחם של הצופים. פאנק מצא את עצמו מגלם את ההיל לא רק נגד סינה, מי שעדיין היה הנמסיס שלו ושל הקהל, אלא אפילו נגד וינס מקמהן עצמו, האיש שבנה מורשת על היותו ההיל הגדול ביותר בכל הזמנים, ורק שנה לפני כן הוצג בתור השטן שהרס את הביזנס. פאנק סיפר מאוחר יותר על התסכול שהוא חווה באותם ימים, על היותו מוכר המרצ'נדייז המוביל בחברה בתור בייביפייס, אפילו מעל ג'ון סינה, וכיצד הוא נאלץ למרות זאת להיכנס לדמות שהוא אינו רצה בה, תוך הבטחה מצד ה-WWE שהם "חייבים לו" על כך, הבטחה שמעולם לא מומשה.

למעשה, עד רסלמניה 29 פאנק מצא את עצמו באופן טראגי כעוד פיון בסיפור גדול ששוב לא היה שלו, אלא פעם נוספת התמקד בחשודים הקבועים. כמו גורל ידוע מראש, אותה נסיקה אדירה שלוותה בריין של 434 ימים לא היו אלא משחק ציני שנועד לסגור מעגל שפאנק לא היה חלק ממנו. הניסיון לשנות את מסלול הספינה כך שלא יוביל בסופו של דבר לאותו יעד רגיל - הסתיים בעוד קרב מיין איבנט ועוד זכייה באליפות של ג'ון סינה על הבמה הגדולה ביותר. ונגד מי? נגד דה רוק, האיש שהיה כל מה שפאנק יצא נגדו. אפילו הפיוד שפאנק קיבל נגד אנדרטייקר, מה שהיה נחשב לפנטזיה עבור מרבית הרוסטר באותם ימים והוצג לפאנק בתור "קרב מיין איבנט", התקבל במרמור רב מצידו של פאנק שנאלץ להתכופף לטקסטים וסיפור שהוכתבו לו מלמעלה, בעוד הרעיונות האישיים שלו נדחו, לצד תשלום נמוך מזה לו זכו אותם אנשים שבאמת קיבלו את במת המיין איבנט של רלסמניה.

האכזבה האישית של CM פאנק הלכה והתעצמה לאורך שנת 2013, והוא מספר שלמעשה מאותה נקודה הוא החל לעבוד על אוטומט. התשוקה נעלמה, התקווה לשינוי התבדתה, ולצד פציעות חוזרות ונשנות אשר נתקלו בסירוב של ה-WWE לאפשר לו חופשת החלמה, פאנק הלך ונרמס תחת גלגלי המכונה. בינואר 2014 פאנק כבר לא היה אותו כוכב פורץ דרך, מורד נחוש וחסר תקנה וסמל החדשנות שייחסו לו צופים רבים. במקום זאת, הוא נאלץ מחד לחזות כיצד הכוכב העולה השני של ה-WWE באותה תקופה, דניאל בריאן, ננטש מאחור לטובת קרב מיין איבנט ברסלמניה בין בטיסטה ורנדי אורטון, שהיו למעשה מעין גרסה מקבילה לדה רוק וג'ון סינה בתור כוכב עבר שחזר לראן חד פעמי מול מתאבק דיפולטי שהיה בטופ כבר זמן רב, ומאידך, פאנק עצמו היה עתיד לקבל קרב נגד טריפל H, האיש שפאנק האשים בכך שלא היה מוכן לעשות לו את הג'וב כשבאמת הגיע לו, אי שם בסתיו 2011. בנקודה הזו האסימון נפל. בין אם מדובר היה במהלך אישי שנבע מעומס, פציעות ועצב או חלק מאקט מחאתי רחב שמאז אותו פייפבומב הפך למזוהה עם פאנק, בינואר 2014 פאנק מימש את האיום המקורי מיולי 2011 - והלך הביתה. הסטוריליין ה"מציאותי" הפך למציאות.

וכמו ניגון חוזר, עולם הרסלינג עבר פעם נוספת טלטלה של ממש. אלא שאם הפייפבומב המקורי יצר מעין ריגוש בקרב הצופים מכך שה-WWE מוכנים להכיר בבעיות שלהם ולשים אותן על השולחן, הפעם מדובר היה בדכדוך על כך שהם שוב מנסים לטאטא את אותן בעיות מתחת לשטיח. ההבדל בין תגובת הארגון לעזיבתו המתוסרטת של פאנק לעומת עזיבתו האמיתית המחיש את היטב את עומק השבר. ה-WWE השתיקו כל דיווח בהקשר של פאנק ולמעשה סירבו להעלות את שמו ואת סיבת עזיבתו בפומבי. קולם של חסרי הקול הושתק. אם ב-2011 פאנק בישר על בואו של הקייפייב המודרני בכך שכביכול שבר את הקיר הרביעי, ב-2014 הורד מסך ברזל על מורשתו והישגיו, מסך שניסה ליצור מחדש את אותה הפרדה בין המציאות והקייפייב הישן. פאנק הפך לפרסונה נון גרטה. איש שהיה ואינו עוד, ואין להזכיר את שמו שוב. למעשה, התחזית של CM פאנק מהפיודים עם טריפל H וג'ון סינה התגשמה. הוא היה לעוד מקל בגלגלים שהמשיכו להסתובב גם בלעדיו, וכעת ה-WWE היו חופשיים להציג אותו על המסך כאיש הרע בסיפור בכל הזדמנות אפשרית, זה שקיבל הכל ובכל זאת נטש את הצופים, זה שחשב רק על עצמו. פאנק עצמו שתק במשך תקופה ארוכה, כשרק משפט אחד מטעמו התנוסס במשך חודשים בראש פיד הטוויטר שלו:

The view never changes.

חלק שלישי: "A New Era" - תקוות ישנות וחלומות חדשים

CM פאנק אולי הפסיד בקרב ונעלם מעל גלי האתר, אך המלחמה עוד הייתה בעיצומה, ואם בחייו פאנק לא היה מסוגל להשלים את משימתו ולהוביל לשינוי, אולי "מותו" (הטלוויזיוני) ייצור את האימפקט הדרוש. ואכן, כפי שהחודשים הבאים ידגימו, המציאות שנוצרה בעקבות עזיבתו של פאנק יצרה באקלאש שה-WWE לא יכלו לו. הדרך לרסלמניה 30 סיפקה לנו את מה שהיה אולי לרגע השיא ה-WWE בעשור האחרון, וככל הנראה סיפורו של העשור האחרון בעולם הרסלינג בקליפת אגוז - עלייתו של דניאל בריאן (ובפעם האחרונה אזכיר כאן שוב את סקר נבחרי העשור שלנו, שבו הוכתר דניאל בריאן כמתאבק העשור בעוד רסלמניה 30 נבחרה לאירוע העשור).

דניאל בריאן היה במובנים רבים מתאבק שעבר דרך דומה מאוד לזו של פאנק - כוכב אינדיז, צנום למראה, אחד שכמעט שוחרר בחודשים הראשונים להעסקתו ב-WWE, זכה ב-MITB (באותו אירוע ב-2011, יש לציין), נזרק לסצנת המיין איבנט בלית ברירה, נפל, ובהמשך עלה לגדולה בזכות דחיפה מאסיבית מהקהל, ובניגוד לתוכניות של ה-WWE.

בעת הזכייה הראשונה שלו באליפות העולם, שהייתה באותה תקופה האליפות הראשית של סמאקדאון המוקלטת ובעלת מעמד שווה ערך פחות או יותר לאליפות הבין יבשתית, בריאן היה בייביפייס די כושל שזכה לפוש מזורז לאור אותו מחסור במיין איבנטרים שפקד את ה-WWE בתחילת העשור. אני אישית ירדתי עליו מאוד חזק בינואר 2012, ולא הבנתי למה לעזאזל מתאבק שהוא סך הכל "אפס, חסר כישרון שאין בו כלום" (כך במקור) נחשב לאחת ההבטחות הגדולות של עולם הרסלינג. רק לאחר הפיכתו להיל החל בריאן לאט לאט להראות ניצוצות של אותו כישרון שהפך אותו לשם דבר בסצנת האינדיז. לא רבים זוכרים, אבל צ'אנט ה-"Yes" היה במקור אקט הילי שנועד לעצבן את הקהל, והגשים מטרה זו באופן די מוצלח. נדמה היה שבריאן החל לפתח ההערכה בקרב אותו קהל מיינסטרים שהחל לזהות את הניצוצות האלו, כאשר דווקא באותה נקודה הגיע ההפסד המשפיל לשיימוס, מהלומה שבמקרים רבים אחרים הייתה עלולה לסיים לאותו מתאבק את הקריירה. אך אותה מציאות חדשה שהחלה להתגבש עם עלייתו של פאנק, בה הקהל מודע לכוחו ואינו מוכן עוד להתפשר על המוצר אותו הוא צורך, הדגימה את כוחה לאחר אותו קרב ברסלמניה 28, כשבלילה אחד הפך דניאל בריאן לאחד האקטים הפופולריים ביותר ב-WWE, דווקא לאחר (ואולי בזכות) הפסד ב-18 שניות שנועד לקבור אותו. בראו שלמחרת בריאן היה המתאבק האהוב ביותר בארנה, מבלי שהוא בכלל היה חלק מאותה התוכנית. חוסר הצדק זעק לשמיים, ואותו הפסד הפך למעשה לבוסט של מומנטום שהזניק את הקריירה של בריאן קדימה. החל מחודש יוני 2012, אותו בריאן האפס וחסר הכישרון הפך רשמית למתאבק האהוב עליי ב-WWE, וככל שחלפו החודשים, כך גם של רבים נוספים.

את סיפורו של הרויאל ראמבל של שנת 2014 ניתן לספר דרך שלוש דמויות מפתח - בטיסטה, שהגיע על תקן כוכב, התקבל בבוז צורם ולמרות זאת זכה לבסוף בקרב, דניאל בריאן, שהיה למתאבק הכי אובר בארגון באותה תקופה וכלל לא שותף בקרב, ו-CM פאנק, שהודח על ידי קיין מכל האנשים ויום למחרת עזב את החברה. המצוי, הרצוי, ותוצאת ההתנגשות ביניהם.

לאחר רעידת האדמה שנוצרה מעזיבתו של פאנק, הקהל השיב מלחמה, ואותן אנרגיות שליליות כלפי החברה נותבו לעבר המתאבק שהקהל באמת תמך בו, בניגוד לחזונה של החברה. דרכו של דניאל בריאן לרסלמניה 30 הפכה לסיפור כה מצליח מאותה סיבה שהקיץ של פאנק עבד כל כך טוב - הייתה לסיפור אחיזה חזקה וקשר בלתי נפרד עם המציאות שמאחורי המסך. כך נוצר באותם ימים המונח Hijack, שבבסיסו צמח מאותו מקום ממנו פרץ הפייפבומב של פאנק בזמנו - חוסר אונים של הקהל שהתחנן להביע את דעתו. בעוד ה-WWE ניסו לקדם את בטיסטה נגד רנדי אורטון למיין איבנט של רסלמניה, הקהל נלחם על בריאן, והבהיר ל-WWE שזה לא יעבור בשתיקה כבעבר. הקהל שצעק את שמו של בריאן הרגיש שהוא לא סתם צופה חיצוני שתומך בצד מסוים בסטוריליין שמוכתב מלמעלה, אלא שהתמיכה שלו היא-היא המנוע שבאמת יגרום לשינוי ויוביל להצלחתו של בריאן באותו סטוריליין. שום ניסיון של ה-WWE לנסות להציג זאת בדיעבד כחלק מוורק אחד גדול שתוכנן לאורך כל הדרך לא יוכל לשנות את המציאות - בחורף 2014 הקהל של ה-WWE יצא למאבק נגד מקבלי ההחלטות וראשי הארגון, וניצח. בשלב מסוים אפילו אותו Hijack, שהחל כהאשטאג ברשת, הפך לסגמנט בשידור חי שהוביל בסטוריליין לדחיפתו של בריאן לעבר אותו מיין איבנט מיוחל. דניאל בריאן אולי היה זה שהניף את החגורות בסיומה של רסלמניה 30, אך אלו היו אותן רוחות חדשות של שינוי אשר ליוו אותו לאורך כל אותם חודשים והפכו מציאות זו לאפשרית, רוחות שהחלו לנשוב בזכותו של פאנק. פתאום אותה תקווה ישנה לשינוי הרימה את ראשה מחדש.

אני חושב שזו אולי המילה המושלמת לתיאור היחסים שלי עם ה-WWE החל מיולי 2011 ובמשך שנים רבות לאחר מכן - תקווה. התקווה שגם אם ההווה מחורבן, אולי העתיד יהיה טוב יותר. התקווה שיום יבוא ויגיע השינוי. התקווה שהחברה תדע בבוא העת לממש את כל הפוטנציאל הטמון בה. CM פאנק ודניאל בריאן היו שני המתאבקים אשר סחבו את ה-WWE באותן שנים קשות לאחר שהדור שקדם להם סיים את תפקידו, אך רצה הגורל, וכעבור מספר חודשים לתוך שנת 2014 - שניהם היו מחוץ לתמונה. ולמרות זאת, נדמה היה ששינוי טקטוני בלתי נמנע אכן התחיל להתרחש, ואותה תקווה שנולדה עם פאנק וקיבלה זריקת אנרגיה ברסלמניה 30 - עדיין הייתה חיה ובועטת.

מעניין לצפות בדיעבד באותם פרומואים שהוזכרו בחלק הקודם בין טריפל H ו-CM פאנק בשלהי 2011, בהתחשב במסלול שהאנטר בחר לקחת בשנים שלאחר מכן כדמות מפתח בהנהלת החברה. אם בזמנו הוא עדיין ייצג את הצד הקורפורייטי והלויאלי שמנסה להגן על המערכת הנוכחית בכל מחיר, נדמה היה שההאשמות שפאנק הטיח בפניו, בין אם בקייפייב ובין אם לא, החלו לחלחל לאט לאט לתודעתו. וכך, האיש שהיה ידוע לשמצה כגונב ספוטלייט, פוליטיקאי אגואיסט עם את מוזהב שקובר כל מי שנקרה בדרכו, מצא את עצמו בתור האחראי הבלעדי לבניית דור העתיד של החברה, אותה חברה שבאותן שנים הייתה צמאה לכוכבים חדשים. באמצע שנת 2012, תחת חסותו של טריפל, אוחדה מחלקת הפיתוח הרשמית של הארגון, FCW, עם פורמט הפיתוח NXT, שהיה מבוסס בזמנו על תחרויות בסגנון תוכנית ריאליטי, על מנת ליצור את ברנד הפיתוח NXT בגרסה שאנו מכירים כיום. החל מאותה נקודה, NXT הפכה לתחנת המעבר הראשית בדרכם של מתאבקים חדשים לרוסטר הראשי של החברה. אך בניגוד למטרתה המקורית, NXT לפתע החלה לענות על צורך שהיא כלל לא כיוונה אליו במקור, כאשר אט אט החלו צופים רבים להפנות אליה את תשומת ליבם לאור סגנון הרסלינג השונה והייחודי שהתוכנית הציגה. אחד הקרבות הראשונים שהעלה את NXT על המפה היה קרב 2 מתוך 3 הכרעות שנערך באוגוסט 2013 בין סזארו לסמי זיין. הראשון היה באותה תקופה מתאבק מידקארד לא בולט במיוחד ברוסטר הראשי, השני היה די אלמוני בקרב הקהל הרחב. באותו ערב שניהם קנו את עולמם. הקרב זכה לשבחים רבים שהתפשטו כמו אש בשדה קוצים ברחבי הרשת, ולפתע, מה שהיה על הנייר עוד פרק שבועי חסר חשיבות מיוחדת, החל לסמן את הפוטנציאל הענק הטמון בחברה. 

NXT נהנתה מצמיחה מטאורית לאורך 2014-2015, אשר הואצה בעיקר בזכות ספיישלים בסגנון PPV שהחלו לעלות לנטוורק. הראשון מביניהם זכה לשם Arrival (הקרב הפותח באותו ערב היה, איך לא, סזארו נגד סמי זיין) ובהמשך נקבע השם המוכר והידוע - TakeOver. אותם ספיישלים הציגו את מתאבקי הפיתוח החדשים במלוא תפארתם, וסיפקו קרבות בסגנון שונה, מהיר וטכני יותר מאלו שהוצגו ברוסטר הראשי. הדמויות השונות זכו לחופש יצירתי רחב יותר, הסטוריליינים היו פשוטים, אך אפקטיביים. או במילים אחרות, כל מה שהיה חסר בראו וסמאקדאון, כל מה שפאנק הצביע עליו. NXT הלכה והתבססה בתור הסוד הכמוס-גלוי של הארגון עבור אותם צופים שחיפשו אלטרנטיבה לרוסטר הראשי, תוך שמירה על אותה תקווה לעתיד ורוד, כשאותם מתאבקי פיתוח יכבשו בקרוב את הבמה הגדולה. במקביל, הדור הראשון של מתאבקי NXT, שכלל את סת' רולינס, דין אמברוס, רומן ריינס והוויאט פמילי, לצד שמות נוספים כמו סזארו וביג אי (כחלק מהניו דיי), הביא איתו משב רוח מרענן לרוסטר הראשי, אחרי שנים של מידקארד יבש וניסיונות כושלים לפוש מזורז למיין איבנט. לאט ובנחישות, ה-WWE החלו סוף סוף לעלות על גל שסחף אותם קדימה. 

לא הכל עבד חלק, טעויות בוקינג ופציעות תמיד יהיו חלק מהעסק, והדרך כרגיל הייתה מלאה בבאמפים מיותרים, אך יחד איתם נדמה היה שגם אם טרם הגענו לארץ המובטחת - עם עוד קצת מאמץ וסבלנות - שנות המדבר עומדות להסתיים.

הדוגמה המושלמת לכך היא כנראה הדרך לרסלמניה 31. הרויאל ראמבל של שנת 2015 הוא אירוע שאפשר לכתוב ספרים על הטעויות וההשלכות שנבעו ממנו. אם MITB 2011 היה אירוע קוסמי שאליו התנקזו שנים של תסכול שהפכו לקתרזיס גדול, הראמבל של 2015 היה נקודת שפל אשר הדגימה כיצד ה-WWE מסוגלים לקחת את רצונם של הצופים, להשליך אותו לפח, להעלות את הפח באש, ואז לשפוך את השאריות לביוב. לא רק שדניאל בריאן - מי ששוב היה הפייבוריט המובהק אחרי חזרה הירואית מפציעה - הודח בשלב מוקדם, אפילו חביבי קהל אחרים שהיו חמים באותה תקופה דוגמת בריי וויאט, דין אמברוס או דולף זיגלר הודחו מהקרב בצורה משפילה על ידי לא אחרים מאשר קיין וביג שואו, מי שהיו המייצגים המובהקים של אותם דינוזאורים זקנים ופגי תוקף שהקהל כל כך שנא. וכל זאת למה? כדי לנסות להוציא את רומן ריינס אובר כבייביפייס שמנצח את המפלצות הגדולות והרעות, מעין מקרה של ג'ון סינה 2.0 שנועד לדחוף לגרון של הקהל מתאבק שהם לא בחרו בו. אלא שפעם נוספת, הקהל למוד הניסיון הבהיר שלא יקום ולא יהיה הדבר. רומן ריינס המסכן מצא את עצמו בפוזיציית האדם השנוא ביותר בחברה בדרכו למיין איבנט של רסלמניה, נגד האטרקציה הגדולה ביותר שהיה לארגון להציע באותה תקופה, ברוק לסנר. ואכן, מהפינה הזו ה-WWE השכילו פעם נוספת לצאת בצורה אלגנטית עם שינוי דינמי בתוכנית וזכייתו של סת' רולינס באליפות ברסלמניה, מה שלטעמי היה ונשאר אחד הרגעים הגדולים שחוויתי בזמן אמת כצופה היאבקות (כתבתי עליו בהרחבה כאן). בכך הודגמה שוב אותה מציאות חדשה, אותה מסקנה שהחלה להתגבש באותו פייפבומב ועכשיו כבר לבשה צורה ממשית - לקהל יש כוח.

וכך, בזכות דור חדש של מתאבקים שצמחו מלמטה דרך מחלקת הפיתוח החדשנית, ולצד קהל תובעני שסירב להתפשר וידע לדרוש מוצר איכותי יותר, ה-WWE נכנסו לעידן שזכה לשם הגנרי, אך המדויק: The New Era. אלו היו זמנים של רוחות חדשות, התחלות חדשות ושמות חדשים שהיו מוכנים לכבוש את העולם. מתאבקים חדשים מכל קצוות תבל וארגוני האינדיז השונים הוחתמו ב-NXT, אשר תפסה מעמד של אחת מספקיות הרסלינג האיכותיות בעולם, כזו שגם הסמארקים הציניים ביותר יכולים להנות ממנה. פין באלור היה לתקופה לא קצרה הדבר הכי מגניב בחברה, טייקאובר פרץ את גבולות פול סייל והחל למלא את אותם האולמות שהרוסטר הראשי הופיע בהם. מחלקת הנשים הצטרפה למהפכה עם עלייתן של בקי לינץ', שארלוט פלייר וסשה בנקס לרוסטר הראשי (לצד פייג' שקדמה להן). קווין אוואנס קפץ לראו בתור אלוף NXT והפיל לקרשים את ג'ון סינה בהופעת הבכורה שלו (וברור למה זה היה דווקא סינה). השיא ככל הנראה הגיע בתחילת שנת 2016, עם הגעתו של AJ סטיילס - ככל הנראה הכוכב הגדול ביותר באותה תקופה שלא דרך מעולם ב-WWE עד אותו רגע.

נדמה היה שהפעם הלקח באמת נלמד, שלמרות הכל, לא צריך יותר לדבר על מחאה ושינוי - כי הוא כבר כאן. אני זוכר את הרגע הזה בזמן אמת בו זה פתאום התחוור לי, בטייקאובר דאלאס 2016, מה שהיה (נכון לאז) הטייקאובר הטוב ביותר עד כה והציג במרכזו קרב שהפך בעיניי רבים לאחד מקרבות השנה - שינסקה נקאמורה (בהופעת הבכורה שלו בארגון) נגד סמי זיין. אלוף IWGP לשעבר ואלוף ROH לשעבר, בזירה אחת, תחת הלוגו של ה-WWE, מול אצטדיון מלא, עושים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב. באותו רגע ראיתי בעיניי רוחי את פאנק הזועף על הרמפה, וחייכתי במחשבה על איך מה שהיה לקול מחאה בודד אי שם לפני 5 שנים הלך והתגשם לאותו קרב בטייקאובר שגנב את ההצגה, ובישר לכאורה על תחילתו של עידן חדש. בהמשך, אותו שינוי הודגם פעם נוספת במה שהיה המועמד השני לקרב השנה - AJ סטיילס נגד ג'ון סינה מסאמרסלאם 2016 (שוב סינה, זה תמיד היה חייב להיות סינה), קרב שהגדיר את סטיילס כמגה סטאר חדש, אף על פי שהיה מתאבק חיצוני שקנה את שמו בכל ארגון שהוא לא ה-WWE. את הזרעים שנשתלו ב-2011, היו מי שקצרו כעת.

כחלק מאותו עידן חדש, שיין מקמהן הוחזר לחברה לאחר 7 שנות היעדרות, ובמעין פרומו "שוט מתוסרט" ששוב לקח רגשות אמיתיים וניצל אותם לטובת סטוריליין שרץ על המסך, הוא האשים את ההנהלה המנותקת הנוכחית באי ניצול הפוטנציאל הגלום ברוסטר הקיים. בדומה לפאנק בשעתו, שיין למעשה הציג את עצמו כמושיע שבא במטרה לשים סוף לשלטון המושחת שריסק את המוצר לקרשים. בכך קמה לתחייה התוכנית סמאקדאון, שמיתגה את עצמה כ"ארץ ההזדמנויות", המקום בו גם מתאבקים שבעבר לא היו נחשבים לטייפקאסט המקובל בחברה יוכלו, אם יהיו טובים מספיק, להתמודד על אליפות העולם. הרוסטרים פוצלו, אליפות חדשה הוצגה, ולראשונה זה שנים היה נראה שה-WWE ממציאים את עצמם מחדש (גם אם מדובר היה נטו בשחזור של קונספט ישן).

ההצלחה בחודשים הראשונים הייתה עצומה. בתקופה הקצרה שבין יוני 2016 לפברואר 2017, זכו באליפות הראשונה שלהם: דין אמברוס, AJ סטיילס, פין באלור, קווין אוואנס ובריי וויאט. כל אלו, נוסף על הכוכבים העולים סת' רולינס ורומן ריינס, לצד שורת מתאבקים שכיכבו במידקארד וב-NXT דוגמת סמי זיין, ברון סטרומן, סמואה ג'ו, שינסקה נקאמורה, סזארו, הניו דיי, רוסב ואפילו לוק הארפר - יצרו לראשונה זה שנים בסיס מתאבקים רחב שהיה אמור להחזיק את הארגון למשך שנים קדימה. ב-NXT היה בזמנו טרנד שהלך ותפס תאוצה של "מי יהיה המתאבק שיפתיע ויצוץ בקהל בטייקאובר הבא". בקיץ 2016 העתיד היה נראה כמו מקום מאוד אופטימי עבור ה-WWE, שנתפסו בתור ה-מקום להיות בו.

זו שוב הייתה אשליה.
אשליה שנופצה והתרסקה פעם נוספת על חומות המציאות האכזרית.

שנת 2017 הייתה השנה בה האמון שלי ב-WWE נסדק באופן בלתי ניתן לתיקון (גם על כך הרחבתי בעבר אם מישהו מעוניין להיזכר), והשנים שחלפו מאז רק העמיקו את אותו קרע. המכה הראשונה הייתה הניצחון של גולדברג על ברוק לסנר, החלטה שזרקה לפח שנים של סטוריליין לטובת רגע מפתיע אחד בודד שהיה וחלף, כזה שלא מינף אף אחד מעבר לעוד כוכב עבר מזדקן שהגיע לאסוף את הצ'ק ונעלם, ועוד כזה שטווח היכולות שלו הוא, איך לומר בעדינות, לא רחב במיוחד. ההילה של לסנר, האיש ששבר את הסטריק, מעולם לא חזרה להיות מה שהייתה מאז אותו הפסד. זו הייתה הנקודה בה התחלתי לחשוש עמוק בפנים שאולי, גם אם יש להם את האמצעים, לא בטוח שה-WWE יודעים מה לעשות איתם. זה המשיך עם זכיות נוספות באליפות של ג'ון סינה ורנדי אורטון על חשבונם של סטיילס ובריי וויאט, בשני האירועים הגדולים של השנה, ששוב החזירו את המצב לאותו סטאטוס קוו אפרורי וטראומתי, אבל גם בשלב הזה עדיין שמרתי על אופטימיות זהירה. אמרתי לעצמי שאלו רק חבלי לידה, שגם אם קשה להשתחרר מהרגלים ישנים, בסוף מדובר ברעשי רקע, לא תמרורי אזהרה. אלא שאז הגיעה המכה הקטלנית הבאה - זכייתו באליפות של ג'ינדר מאהל, שבאקט חסר תקדים הפך מג'ובר לאלוף ראשי תוך חודש, וכל זאת כתוצאה משיקול עסקי חמדני שנועד לנסות לחלוב עוד כמה שקלים מהשוק ההודי, תוך דחיקתם והקרבתם של אותם מתאבקים כישרוניים שהוזכרו למעלה. אני לא חושב שאי פעם היה אלוף כל כך לא אמין שהזכייה שלו הדגישה בצורה כה בולטת את הבלוף והזיוף של פרו רסלינג. העובדה שהארגון היה מוכן להקריב עד כדי כך את האמינות והאיכות של המוצר שלו בשביל לנסות להגדיל עוד קצת את רווחיו הייתה מבחינתי הקש (או הבלוק) ששבר את הגב.

אכן, לא שינוי ולא נעליים. "ארץ ההזדמנויות". ה-WWE עדיין היו מקום שראה לנכון לקדם רק מתאבקים מאוד מסוימים, כתוצאה משיקולים של אדם אחד ספציפי, ולהזניח ללא מחשבה שנייה מתאבקים שלא התאימו לתבנית הקבועה שלהם, שהפכו לעוד ניצבים בתוכניות השבועיות. כך אותם פארט טיימרים ומתאבקי עבר המשיכו להיות ברירת המחדל של הארגון בכל פעם שאירוע גדול התקרב. כך נולדו הלייב איבנטס בסעודיה, שהפכו לשואו נוצץ וחסר תוכן אשר חיבלו פעם אחר פעם בכל עלילה שאיכשהו רצה על המסך לטובת עוד כמה דולרים. כך פין באלור חזר מפציעה לשנים של טחינת מים עד לראן שיקום ב-NXT. קווין אוואנס וסמי זיין צוננו ומעולם לא חזרו למעמד השיא שלהם לאחר העלייה המקורית לרוסטר הראשי. שינסקה נקאמורה הפך לקריקטורה. דין אמברוס הלך ונרקב. רוסב יצר אקט אובר משל עצמו ומעולם לא זכה להזדמנות אמיתית. אם כבר, היה נראה שה-WWE מנסים לקבור אותו בכוח כעונש, מעין סיקוול של זאק ריידר מ-2011. על בריי וויאט אני לא חושב שיש צורך להרחיב. במקביל, ברוק לסנר זכה לראן ארוך עם האליפות, תוך הקרבה של מתאבקים כמו סמואה ג'ו וברון סטרומן, שהיו בשיא הפופולריות שלהם באותה עת, וכל זאת על מנת לבנות לקראת הפסד עתידי שלו ל... רומן ריינס, האיש שה-WWE עדיין המשיכו לדחוף בתור הגיבור הפייס שאיש לא רצה לראות, ולבסוף אפילו לא הצליח להשיג ניצחון נקי ומשכנע על לסנר. זו שוב הייתה תקופה מתסכלת, כזו שבה נקודת האור היחידה הייתה NXT, שידעה להמשיך להעמיד דורות של מתאבקים מוכשרים שסיפקו קרבות ועלילות מהרמה הגבוהה ביותר, אך מדובר היה בחוויה המקבילה לצפייה בטרגדיה יוונית, שכן היה ברור וידוע בשלב הזה שלכל מתאבק שכיכב ב-NXT מצפה עתיד אפל ברוסטר הראשי. עתיד שבו הוא יהפוך לעוד אקט אפור וחסר ייחודיות, לעיתים מסיבות הזויות לחלוטין, בדרכו להיות עוד תקווה אבודה בפח האשפה של ההיסטוריה. רוצים דוגמה אקטואלית? תשאלו את קאריון קרוס. נוצר מצב בו ברנד הפיתוח סיפק תוצרים שמצד אחד זכו לפופולריות בקרב קהלים מסוימים, אך כאלו שלא היה להם ביקוש אצל הלקוח העיקרי שלו, והניגוד הזה הוא שהוביל, בימים אלו ממש, למהפכה נוספת שמצפה למותג. 

אז נכון, ברור שתמיד אפשר היה למצוא דברים נקודתיים להנות מהם, בין אם מדובר ברונדה ראוזי, הזכייה של קופי קינגסטון באליפות, החזרה של אדג' או הפריצה של בקי לינץ' (עוד אקט שבדומה לפאנק, צמח באופן אותנטי מתוך תסכול על חוסר קידום לטובת פוש בלתי נגמר לגולדן גירל של החברה), אך בכל פעם שרציתי להאמין שהנה, אולי מעכשיו נעלה שוב על הגל, אותה תקווה ישנה חטפה בומבה נוספת. המהלומות הסופיות הגיעו מבחינתי ב-HIAC 2019 ובסופר שואודאון 2020. בשני המקרים זה היה קשור בפינד, עוד דמות שנסקה בזכות חופש יצירתי שניתן למתאבק מסויים, וקרסה ברגע שה-WWE הניחו עליה את הידיים והפכו אותה לעוד קורבן של בוקינג אומלל (וכמובן, אין סמלי מכך שבמקרה השני יהיה זה שוב גולדברג שיפעיל את הגיליוטינה). משתמש שלא מגיע לו שאזכיר כאן את שמו שאל אותי בזמנו מה הטעם להמשיך להתלונן כל הזמן אם גם ככה אמשיך לצפות, והתשובה שמאז גיבשתי בראשי היא כזו - אותו משתמש צדק, אולי פשוט הדבר הנכון לעשות הוא להפסיק. או יותר נכון לומר, גם אם טכנית אמשיך לעקוב במידה כזו או אחרת אם יהיה אקט שיצדיק זאת, ההבדל הוא שכעת התקווה הישנה אבדה. אני כבר לא צופה במוצר של ה-WWE מתוך ציפייה, אלא כמעט מתוך הרגל. הפסקתי להיות קהל שבוי שמאמין להבטחות שווא וקונה חלומות תיאורטיים, לא משנה כמה פעמים ה-WWE ינסו פעם נוספת להציג סגמנט בו דמות סמכותית כלשהי "מכה על חטא" כמו בעבר, מודה שהמוצר הנוכחי לא משהו ומבטיחה ש"מעכשיו נעשה שינוי ונקשיב למה שהקהל רוצה". בדרך הקשה כבר למדתי שאכן, The view never changes.

כאן נכנסים לתמונה מי שעד כה עדיין חיו תחת הצל הענק של ה-WWE, וכעת שמו לעצמם כמטרה לשנות את העולם.

נחזור רגע מעט אחורה - במאי 2013, בצד השני של הגלובוס, הוקם הסטייבל בולט קלאב, שעם השנים הפך אולי לסטייבל הפופולרי בעולם, וכל זאת בזמן שהם כלל לא פועלים ב-WWE. מדובר היה בעוד סימפטום של הבעיה שנידונה פה הלוך ושוב - זה היה אותו צורך, אותה כמיהה שהתגבשה באותן שנים בקרב קהל מערבי הולך וגדל למוצר שונה, והבולט קלאב היו שם לאסוף את הדולרים מהרצפה. כשיש ביקוש, בסוף יימצא מי שיענה על הצורך. הבולט קלאב היו כרטיס הכניסה של הצופה המערבי הממוצע ל-NJPW, שבאותן שנים החלו לטפח דור חדש של כוכבים שתפסו את מקומם כחלק מהמתאבקים הטובים בעולם. את הקרדיט על ההצלחה של הסטייבל והארגון באותן שנים אפשר לזקוף לזכות שמות רבים, אבל האנשים שמינפו את אותה הצלחה ולקחו אותה לגבהים חדשים היו מבחינתי קני אומגה והיאנג באקס.

אומגה היה האיש שהפגיש את המזרח עם המערב. בתחילת שנת 2016 הוא השתלט על הנהגת הבולט קלאב, קנה לעצמו שם כאחד המתאבקים הטובים בעולם והציג פילוסופיית היאבקות שונה מזו שהייתה רווחת באותה תקופה - סטוריליין שנבנה לטווח ארוך, בוקינג מתוחכם ועמוק שסיפר את הסיפור דרך מהלכים בזירה, לצד יכולות אתלטיות גבוהות ופרומואים קצרים וממוקדים. נכון, אולי אין לאומגה זכויות יוצרים על השיטה, אך בניגוד לקולגות היפניים שלו, אומגה ידע למשוך איתו את הקהל המערבי האמריקאי, והמרדף שלו אחרי אליפות ה-IWGP ב-2017-2018 עורר עניין חסר תקדים במוצר של NJPW. לא סתם כריס ג'ריקו, אחד השמות המזוהים ביותר עם ה-WWE ב-20 השנים האחרונות, הסתקרן להגיע ליפן ולהתמודד דווקא נגד אומגה בקרב הראשון שלו מזה שנים מחוץ לזירת ה-WWE. בשנים האחרונות שלו תחת וינס, ג'ריקו היה מידקארדר שהיווה כינור שני לקווין אוואנס במקרה הטוב, והנה, בקרב נגד אומגה ב-WK 12 הוא הוכיח שיש בו עוד ערך מוסף לתת ככוכב ראשי. במקביל, היאנג באקס בנו את עצמם עם השנים כמפעל להדפסת כסף של שני אנשים, אשר בניגוד למרבית המתאבקים הפעילים באותה תקופה לא חיפשו להגיע ל-WWE והעדיפו ליצור את המותג שלהם במו ידיהם, עם שליטה מלאה וחופש מוחלט. אל הקבוצה הזו הצטרף קודי רודס, אשר יצג את הצד השני של אותו מטבע - האיש שכן היה ב-WWE, היה נחשב כמו רבים לפניו לדבר הגדול הבא, אבל סיים בתור סטארדאסט.

מתוך החבורה הזו נוצר אחד הסיפורים המרכזיים של שנת 2018, אשר מצטרף לשורת הרגעים שהוצגו כאן לאורך הקטע  - האירוע All In. המופע נולד מתוך טענה שלא קיים קהל של 10,000 איש שיכולים לאכלס מופע בארה"ב שאינו חוסה תחת ה-WWE. האליט שאפו להוכיח שאנו חיים במציאות אחרת מזו שהורגלנו אליה.

אספקט נוסף שראוי לרגע לגעת בו אשר עזר לעצב את אותה מציאות חדשה, הוא הרשתות החברתיות ומהפכת הסמארטפונים, אשר השפיעו על הצורה בה אנו צורכים היאבקות. אנשים שכותבים ומשתפים דעות ברשת אמנם היו קיימים עוד משנות ה-90 כפי שראינו, אבל הרשתות החברתיות והטלפונים החכמים הנציחו את המהלך שהחל ב-2011 עם הגברת החיבור בין הקהל לקייפייב. הקהל המודרני הוא חכם יותר, כזה שיודע לחוות דעות בזמן אמת, במהירות בזק ובמגוון פלטפורמות. נוסף על כך, המתאבקים עצמם, וכנגזרת מכך, גם הדמויות שלהם, הפכו לחלק מאותו שיח בהיותם חלק מאותן רשתות דוגמת יוטיוב, טוויטר, אינסטגרם ופייסבוק, זאת בניגוד לפורומים במתכונת הישנה שפעלו כאמור בבועה משלהם. הטשטוש בין הקייפייב בזירה והחיים האמיתיים הלך וגבר, וככל שחלפו השנים, ההשפעה של אותם דיונים ברשת על העלילה שעל המסך הלכה והתעצמה. הדוגמה העכשווית הבולטת ביותר היא כנראה MJF, שבנה את עצמו כטיפוס שאי אפשר באמת לראות איפה עובר הגבול בין הדמות שהוא מגלם למי שהוא באמת, או אפילו רונדה ראוזי, שהעלתה בזמנו סרטוני "שוט" שלה לרשת במטרה לעורר עניין בסטוריליין הטלוויזיוני שלה, אבל אלו שככל הנראה היו הראשונים לזהות ולמנף את הפוטנציאל המלא של הרשתות היו, ובכן - האליט, ביצירתם את BTE. זו החלה כתוכנית שכביכול חושפת ומשתפת את הקהל במאחורי הקלעים של העסק, ב"חיים האמיתיים" של המתאבקים ובצורה בה הם באמת מנהלים את הקריירה שלהם, תוך שבפועל היא שימשה כפלטפורמה חדשה לפיתוח הדמויות ובניית הפיודים שאותן דמויות לקחו בהם חלק. זהו הקייפייב המודרני בצורתו המזוקקת ביותר, זה שבו הקהל צורך מוצר שנתפס כאותנטי, זה שבו הקהל הוא אינו גורם פאסיבי שרק מגיב, אלא שותף פעיל וקרוב שמזהה בולשיט בקלות, יכול ליצור אינטרקציה שתתורגם להשפעה ישירה על המוצר, ובעיקר לא אוהב שמזלזלים בו.

אותה מציאות חדשה הייתה המנוע להרמת All In. האליט הצליחו לקבץ קהלים שעד לאותה נקודה היה מפוזרים יחסית ולהכניס אותם תחת דגל אחד. הסיפור של All In מעולם לא היה סביב סטוריליין כלשהו או פיוד מסוים, ההיסטוריה נבעה מעצם קיומו של אירוע מסוג זה. בכל השנים מאז נפילת WCW לא הייתה היתכנות לקיים מופע של 10,000 איש ללא החסות של ה-WWE, אך המציאות שהתהוותה הפכה לבסוף את החלום למציאות, חלום שהלך וטפח עם ההקמה של AEW.

הכניסה של שחקן משמעותי נוסף לשוק הרסלינג האמריקאי הייתה טריפת קלפים של ממש שאנו עדיין נמצאים בעיצומה. על המוצר ש-AEW מספקים בפועל אפשר תמיד להתווכח, כמו גם על זה של ה-WWE, אך בעת הזו, אוגוסט 2021, לאחר שנתיים של טבילת אש (ועוד בזמן מגפה עולמית), ניתן לומר שסוף סוף קמה אלטרנטיבה ראויה לשמה, כזו שלמלא אולם ב-10,000 צופים הפך עבורה לדבר שבשגרה. ה-WWE יכולים לטעון עד מחר שהם אינם מתחרים ב-AEW, ומבחינה כמותית וכלכלית ייתכן שזה על הנייר המצב, אבל דבר אחד כן השתנה באופן מוחלט - השליטה המונופולית של ה-WWE על עולם ההיאבקות. מה שהחל עם המעבר המתוקשר של ג'ון מוקסלי, שבפודקאסט שהפך לויראלי שפך אור במשך שעתיים על המבוי הסתום שהוא נתקל בו ב-WWE, הפך בהמשך לנחיל של ממש עם מעבר מאסיבי של מתאבקים שחיפשו בית חדש, כזה שיתן להם הזדמנות לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם, יתן להם את החופש לנסות, החופש אפילו להיכשל, אבל בתנאים שלהם. ה-WWE הלכו ואיבדו את השליטה הטוטלית ממנה הם נהנו במשך זמן רב כל כך. לפתע למתאבקים הייתה אופציה נוספת כמנוף למשא ומתן, ויותר חשוב, לקהל הצופים נוצרה אופציה חלופית.

כמו גלגל מסתובב, ה-WWE בימים אלו שוב מוצאים את עצמם עם שורת כוכבים דלה ביותר המתבססת יותר מדי על אדי הנוסטלגיה. לצורך המחשה, האלוף הראשי של ראו בחודשים האחרונים הוא מתאבק שהיה נחשב לדבר הגדול הבא עוד ב-2006, והתחושה היא שהוא קיבל לבסוף את החגורה רק כמעין ברירת מחדל מהיעדר אופציות אחרות. נוסף על כך, הפיוד לאירוע הגדול של השנה על אליפות ה-WWE שוב כולל בתוכו, איכשהו, את גולדברג, שהפך את אותה "חזרה חד פעמית" לסיבוב מעייף שנמשך כבר חמש שנים. בסמאקדאון, ה-WWE השכילו לבסוף להוציא מים מהסלע שנקרא רומן ריינס (וגם זה קרה רק כתוצאה מהקשבה מעט מאוחרת לכל אותם קולות מהיציע, שראו בו משהו אחר מהתפקיד שה-WWE ייעדו לו במקור), אך גם הוא מוצא את עצמו ממשיך ומתמודד נגד אותם שמות שפרצו לראשונה לתודעה לפני כמעט שני עשורים, כמו מיסטריו, אדג' וסינה, פשוט כי אין מישהו אחר. לעומתם, AEW מרגישים כעת כמו המקום החדש להיות בו, מקום שמנוהל על ידי פרצופים חדשים שגם אם הם עושים טעויות, הם לפחות מנסים. המקום שבו הצופים מגיעים עם אנרגיות גבוהות מהרגיל מאחר והם מרגישים שמכבדים אותם, שהאנשים למעלה קשובים לדעתם ולביקורות שלהם. AEW מציגים כרגע רוסטר חדש ורענן ומנסים לעשות את מה שה-WWE כשלו בו - לבנות בסיס כוכבים חדש לשנים הבאות. כמו עם NXT בזמנו, נוצר כרגע באזז סביב השאלה מי יהיה השם הגדול הבא שיחצה את הגבול ויקח את AEW צעד נוסף קדימה.

מה שמביא אותנו חזרה לאיש שאיתו פתחנו את המסע - CM פאנק. פאנק אינו פעיל כמתאבק או כדמות בעלת השפעה ישירה מאז ינואר 2014. הוא לא הקים את הבולט קלאב, לא בנה את NXT, לא הפך את דניאל בריאן לכוכב, לא החליט שסת' רולינס יזכה באליפות ברסלמניה 31, לא טיפח את הקריירה של AJ סטיילס, לא יצר את האליט, לא המציא את BTE, לא לימד את MJF לדבר במיקרופון ולא קידם בשום צורה את AEW. אך רוחו של פאנק ליוותה כל אחד מהרגעים האלו. או יותר נכון לומר, פאנק היה האיש שייצג לראשונה את הרוח החדשה שעזרה ליצור את אותם רגעים ועיצבה את אותם כוחות עולים. פאנק הוא המתריע בשער, האיש שזעק את קריאת הקרב הפותחת, הסדק שהפך בהמשך לשבר, המיתוס. פאנק הדגים גישה חדשה לבניית סטוריליינים, הוא שינה את הדרך שבה אנשים מדברים בפרומואים, את הצורה שבה הקהל תופס את המוצר ואת ההכרה של הקהל ביכולת שלו להשפיע על אותו מוצר. במילותיו שלו, הוא שינה את התרבות. שמו הפך למילה נרדפת לדרישה לשינוי, למחאה כנגד המצב הקיים, לאמת שמתחבאת מתחת לפני השטח. הצ'אנטים שלו המשיכו לרדוף את ה-WWE במשך תקופה ארוכה לאחר לכתו, לא לגמרי בגלל שהקהל רצה אותו בחזרה כמו שהוא בפשטות רצה לומר - אנחנו לא אוהבים את מה שאנחנו רואים, אנחנו רוצים מוצר טוב יותר, בבקשה תקשיבו לנו. זוהי מהותו וזוהי מורשתו.

זה לא מקרי שהאליט בחרו בשיקגו להיות העיר בה התקיים במקור All In, והעיר שבה התקיימו גם המשכיו. שמו של פאנק מסתובב באוויר כבר מהרגע בו האירוע המקורי הוכרז לראשונה. זה הרגיש כמו חיבור טבעי. לכן, למרות שרשמית יהיה מדובר בהופעת בכורה עבורם בארגון, הגעתם הקרובה של CM פאנק ודניאל בריאן ל-AEW היא מעין שיבה הביתה. האנשים שהגדירו מחדש את עולם הרסלינג מגיעים במטרה להנציח סופית את שינוי הפרדיגמה - לעולם הרסלינג כבר אין יותר רק מרכז כובד אחד. עידן חדש אכן מתחיל. אין זה אומר שמחר ה-WWE יפשטו רגל, או אפילו ש-AEW יצליחו להגדיל באופן משמעותי את קהל הצופים שלהם באופן מיידי. שינויים, כפי שראינו, לוקחים זמן. ה-WWE ימשיכו בעתיד הנראה לעין להיות האימפריה הגדולה שממלאת אולמות ומגלגלת מיליונים, ו-AEW הם עדיין האנדרדוג המובהק שצריך להוכיח את עצמו ועשוי בעוד מספר שנים גם להיכשל, כפי שרבים נכשלו לפניהם. 

האמת, עושה רושם שצפויות לנו שנים די מעניינות בעולם הרסלינג. לראשונה זה זמן רב, נראה שה-WWE בדרך לשינויים באיזוני הכוח מאחורי הקלעים שיאפשרו לוינס מקמהן לנסות להוציא פעם נוספת את החזון שלו לפועל (שכולל, על פי הדיווחים, מתאבקים גדולים וצעירים). מי יודע, אולי נגלה שהסוס הזקן עדיין יודע דבר או שניים. אולי נגלה שברגע שה-WWE פשוט עושים מה שנראה להם לנכון, בניגוד לשנים שבהן מבחר הכישרונות הקיים הורכב ממתאבקים שהם בפועל בזים לקיומם, העסק פתאום חוזר לעבוד. כמעריץ שרק רוצה להנות ממוצר איכותי ומהנה, אני מאחל להם את כל ההצלחה. ואולי נגלה שהאיש שהואשם כבר לפני עשור על היותו מנותק אכן איבד קשר עם המציאות, וחוסר היכולת להתחדש, להתאים את עצמו למציאות ולהגיב לשינויים בסביבה עוד יעלה לו ביוקר. 

גם פאנק עצמו יצטרך להתמודד עם לא מעט אתגרים ולהכריע אחת ולתמיד בויכוחים שמלווים אותו מאז עזיבתו - האם הוא קדוש מעונה או משיח שקר? האם הוא באמת היה כל כך מוכשר כפי שהוא טוען, או שמדובר בבלוף שכשל תחת אש? האם הוא היה מעריץ אמיתי שחיפש שינוי, או מפונק אגואיסט שחשב רק על עצמו ונטש את הצופים מאחור? האם בשנים הרבות שחלפו מאז הוא הפך לכל מה שהוא שנא? האם הנוכחות שלו תתגלה כמועילה או מזיקה? האם בגיל 43 עוד יש בו את האנרגיות לסחוף כמו בעבר? האם הריצה הכושלת ב-UFC פגעה בהילה סביבו? האם הוא מסוגל לשאת את משקל הציפיות הנלוות לשמו ומורשתו?

את התשובות לכל אלו עוד נקבל. אך דבר אחד כבר הוכרע -  CM פאנק אכן הפך לאגדת רסלינג שהייתה באמת. בעוד יומיים, כשפאנק ככל הנראה יעשה את צעדיו הראשונים מזה 7 שנים וחצי לזירת היאבקות, בעיר הולדתו שיקגו, העיר שהפכה אותו לכוכב והציתה את אש בשורתו, בדיוק 10 שנים לאחר שהתחנן לשינוי, תחת האלטרנטיבה האמיתית הראשונה שנוצרה בעולם ההיאבקות - תיזכרו באותו לילה שבו הוא היה הקול הבודד במערכה. המעגל שהחל בקיץ 2011 עומד בקרוב מאוד להיסגר. נקמתו של פאנק הושלמה.

אני אגיב מן הסתם בסוף על הכל, אבל בינתיים זאת קריאה מאוד מהנה, בעיקר החלקים על התרבות של קהילת ההיאבקות ב2009 עד 11, כי פשוט לא הייתי בה אז.
הייתי מוסיף ואומר בשביל קונטקסט, שזה לא רק שהסטייל של פאנק היה מקורי, הוא גם היה יחסית משפיע.
כמו הרבה אחרים הוא היה נורא מושפע מAJPW של שנות ה90 (אפשר לראות השפעות שלהם מן הסתם עד היום) אבל הפיוד של פאנק וג'ו התחיל טרנד יחסית פופולרי הסצנה של קרבות 60 דקות שנגמרים בתיקו.

נהנה לקרוא!
כתיבה מדהימה, כל הכבוד
זה כמובן תקף לכל 3 החלקים

קריאה מאוד מאוד מהנה, אתה באמת כותב טוב, כל הכבוד.
אני ממש אהבתי את החלק שדיברת על זה שההיל טרן של פאנק היה כמו איזון טבעי של המאזניים, פאנק פשוט הפך להיות מה שWWE חשבו שהוא (שאנחנו חשבנו שהם חושבים שהוא - היאבקות זה מוזר) זה באמת מראה הרבה על החוסר מודעות העילאית שלהם.
אני גם חושב שבאמת החלק הכי חשוב של מה שכתבת זה שהוא סמל, הוא מסמל את הרעיונות שהוא דיבר עליהם שבאו בזמן המושלם.
נגיעה קצרה בפייפבומב, אין לי הרבה מה להוסיף מעבר למה שכתבת כי הוא מדויק, זה שהפייפבומב יצר כל כך הרבה טרמינולוגיה שאנחנו עדיין משתמשים בה, ואני לא מסוגל לקרוא את התרגום שלך בעברית בלי לשמוע את פאנק אומר את הדברים האלה, האייקוניות של הפרומו הזה הוא משהו אחר.

יש לי תאוריה משלי לגבי פאנק ולמה הוא כל כך פופולרי והשפיע כל כך בראן של בערך 3 שנים, לא בכוונה לסתור את מה שאתה אמרת, פשוט מוסיף.
כל אחד מהאנשים ברשימת הטופ פייסים שלך בצורה די מפורסמת מסמל את העידן שהוא בא ממנו, בצורה ממשית, לא רק בהיאבקות.
האלק הוגאן מסמל את הפטריוטיות העיוורת של שנות ה70, אוסטין בא לאחר מכן בתקופה שארצות הברית היו בצמיחה כלכלית, אבל כולם מצאו את עצמם תקועים בעבודות שלהם בצורה מונוטונית והדבר היחיד שהם רצו לעשות זה להרביץ לבוס שלהם (טיפה פייט קלאבי הייתי אומר).
פאנק הוא ההתקדמות הלוגית של זה, ואנחנו רואים את הרוח של זה עכשיו, במקום שפאנק יהיה עצבני נקודתית על סינה, או על וינס (למרות שהוא כן היה עצבני על וינס) הדבר שבאמת הגדיר אותו זה שהוא היה מאוכזב עם המערכת כולה, הוא הבין את החוסר חשיבות שלו בGRAND SCHEME OF THINGS.
ובכל זאת, הוא ניסה להילחם בזה, בייביפייס אמיתי לדור הנוכחי, שכבר לא פשוט כועס על הבוס שלו אלא מתחיל להתעצבן על כל המערכת שגורמת לו להיתקע בעבודה חסרת משמעות.
אבל כמו שאמרת בפוסטים שלך, סינה הוא מין תוצר לא טבעי, הוא מנע מזה, הוא ההפך ממה שפאנק היה, הוא סימל את המערכת של WWE עובדת כראוי בין אם הקהל רוצה או לא.

נגעתי בזה אבל זה לא רק האידיאולגיה שלו, הגישה הצינית והשוברת קיר רביעית שלו (אחד הדברים שעשו את הבחור בחתימה שלי כל כך אובר), הרצון שלו באמת לסמל קאונטר קולצ'ר, כל זה דבר בתדמית שלו שפשוט תופסים אנשים בשנות ה2010 עד היום, ומן הסתם שפאנק הוא לא באמת קאונטר קולצ'ר כשהוא מתאבק בWWE, אבל אף אחד אחר לא העביר את ההרגשה הזאת כמוהו. הוא פשוט הרגיש מגניב.

תודה רבה על הכתיבה , מאוד מהנה.

ההשפעה של פאנק מורגשת מאז 2011 וממשיכה למרות שהוא כבר שנים לא דרך בזירה , וזה מה שעושה אותו אגדה.
זה שבכול RAW בשיקגו האוהדים עדיין קוראים בשמו במשך שנים זה מדהים , זה שבכול ראמבל עולות השמועות שהנה עכשיו פאנק יכנס זה מדהים.
כשפאנק חתם ב FOX כולם חשבו כבר שהנה פאנק חוזר אבל הוא בשלו , צריך להבין הדמות על הזירה על המיקרופון ובמציאות זה אותה דמות , פאנק לדעתי אולי הקצין טיפה את הרגשות ואת המילים אבל המחשבה שלו הייתה אמיתית בכול פרומו בארגון.
עכשיו פאנק מגיע ל AEW וחבל שלא שמרו את זה בסוד כי דבר כזה יכל לעשות באזז לארגון לחודשים ולמשוך צופים רבים מ WWE ל AEW.
פאנק יכול להיות המפתח לפתיחת המלחמה האמיתית בין הארגונים ביחד עם דניאל בראיין ואולי שארלוט בעתיד ו AEW יכולים להתחיל להסתכל למעלה ולראות שההר לא כזה גבוה.
אני מקווה מאוד שפאנק יגיע וכן ידבר על WWE וכן יגרום לרשתות החברתיות להשתגע כי ככה המוצר של WWE יכול להשתפר ( הם יהיו חייבים) , טוני קאהן לא ימכור בחיים את הארגון לוינס וזה טוב כי כשדינמיט יגיעו לרייטינג של RAW וסמאק ( אולי כבר הגיעו אני לא מודע לזה ) אז נראה עלילות יותר מעניינות ומוצר יותר טוב של שני הארגונים.
וכמובן שגם כול הארגונים הקטנים ירוויחו כי הגדולים יחפשו דברים חדשים כול הזמן.

אהבתי מה שכתבת
כמו חלק ממה שאמרת- המורשת שלו זה שינוי הגישה. לא עוד פרומואים מעפנים שמרדימים או דברים שחזרים על עצמם.
משהו מהנה וחדשני

קודם כל תודה רבה על הכתיבה, נהניתי מאוד לקרוא.

באיזשהו מקום כשאני קורא את זה אני מתבאס שלא הבנתי את המהות של הטענות בזמנו. פאנק ב-2011 לא נראה לי כאיש מגניב, אלא כאיש גס כשסינה הוא הקונטרה כלפיו, בדיוק הנראטיב שה-WWE ציירו (הייתי בן 11 אז אני סולח לעצמי). עכשיו אני מבין הרבה יותר את הרעיון, הרבה גם בזכות הפוסטים האלה שסידרו לי בראש את מה שלא הבנתי בזמנו שהיה קיים בבאקסטייג' או ברשתות החברתיות וגם את מה שהחסרתי בתקופה שלא עקבתי.

לאורך הקריאה בשלושת החלקים חשבתי על כמה עצוב זה שבסופו של דבר הסיפור הסתיים בצורה רעה (כמו שפאנק אמר, הגלגלים ימשיכו להסתובב), כשגולדברג מקבל מיינאבנט בגלל השם שלו ופחות כי מגיע לו ומתאבקים כמו וויאט נהרסים למרות שהם אחד הדברים הכי טובים בארגון. מה שכתבת בסוף שינה את דעתי - עצם זה שיש אלטרנטיבה, גם אם לא ברמה של WCW אבל אחת כזאת שנמצאת בתודעה בניגוד לאינדיז ב-2011, זה ניצחון חד וחלק. ובסופו של דבר מתחרות כזאת, בתקווה שהיא תגבר ככל שהזמן עובר, אנחנו נהיה המנצחים.

כתיבה פנטסטית, באמת. התייחסת ונגעת בכל זווית חשובה ורלוונטית. כמו שנאמר, כשקראתי את התרגום בעברית לקטעים מסויימים בפייפבומב וגם בסגמנט חתימת החוזה עם וינס, אני העברתי את עצמי לקאפס לוק וקראתי באותה טונציה ואינטונציה של פאנק. אייקוני.

כאמור, פאנק הוא יחיד במינו ובאמת סוג של מראה לדמות של האדם הכי מגניב בעולם שאנחנו כל כך אוהבים אבל כבר שנים אי אפשר להגיד עליו שהוא מגניב. הוא לא המתאבק הכי טוב, הוא טוב מאוד לכל היותר, אבל הפרסונה של האיש והניסיון להיות הקאונטר הקולצ'ר שיבסס עידן חדש בהאבקות וישנה את ההיסטוריה כולה (העשור האחרון היה נראה אחרת לגמרי לולא פאנק) הפכה אותו למיתוס חסר תקדים בעיני. אני חושש מההגעה שלו ל-AEW ושזה יפגע בלגאסי שהוא בנה לעצמו (שבעצמה מאוד פגועה). אבל הוא ראוי לסגירת מעגל בארגון שמבחינתנו אמור להיות הפתח האמיתי אחרי שנים של אשליות וחלומות מנופצים (היי רויאל ראמבל 2015 והכניסה של גולדאסט אחרי הדחתו של בראיין) לשינוי הזה שאלוהים ישמור!! כמה שנים אנחנו זועקים לו.

חייב לציין שכל מה שכתבת יעבור מדהים בפודאקסט נרטיבי, אשמח אם זה יקרה.